איבוד

את ישנה עכשיו אהובה, את שנתך הזו שהתרגלת לישון לבדך. והרי בעצם גם אני ישנה לבד כבר זמן כה רב.

כשאנחנו ישנות יחד, אני בגופי הערום הנתון לך מלחימה עצמי אל גופך, אל שנתך, אל חלומותייך. החלומות של השינה, ואלו שבהקיץ.

בלילות האלו שאני ישנה איתך אני צריכה להרגיש אותך כל הלילה. וכשאת קמה אני מבקשת שתעירי אותי ואת לא מבינה. יש בזה ניזקקות, אולי כמו של ילד. צורך ראשוני, רדום, שחותר בי מתחת לפני השטח. ודווקא כשאני משוחררת מכל המחשבות והעטיפות, דווקא בתוך התום והתמימות של השינה, אני יכולה להיות נזקקת כך. נצמדת כך. נטולת הגנות ומופשטת הגוף שלי רוצה אליך.  לילה טוב פלא. 

כליומיותר

(ובכלל התכוונתי לכתוב על הדיבור)