לפני 6 שנים. 4 בנובמבר 2018 בשעה 14:42
אני נוגעת בחפצים דוממים מבית ילדותי, הבית המנופץ ההוא. החפצים דוממים אבל הרגש הוא חי. צף, בועט, שורט. בועט כמו התינוק ההוא מהלילה, זה שלא הצלחתי להציל. שהחזקתי ביד את גופו השברירי והרגשתי איך החיים שניתנו לפני דקות ספורות עוזבים. נעזבים. ואני נותרת עם גוף חלול. מיותם.
הימים האלה של שעות השינה המועטות ושעות ערות ומתח רבות רבות נותנים בי את אותותיהם. אני רגישה ונרעדת.
האם אז היה יכול להיות אחרת? והאם כעת? והאם זה בכלל משנה. האם בעוד עשר עשרים שלושים יאחזו ילדי בחפצים ויאמרו: המנופץ.
שבועיים בחיי החדשים. הרוב אושר. ויש גם רגעים קשים. הרוב אור. ויש גם חושך.