איבוד

כשהייתי ילדה הלחימו לפה שלי רסן. חוטי מתכת שרוגים בלסתות שגדלו מאז. ככה קל להתרגל לא לשאול לא לדבר לא לבקש. לא לאהוב. גם לא את עצמי. מבין חוטי המתכת הנועלים את הלסתות אפשר רק להשחיל חיצים של ציניות או שבבי חוצפה. או חתיכות חיים טכניות קפואות והעיקר שהכל בסדר, כן? 

הכל בסדר במקום לדבר יש לי לסת ברזל נעולה מילים חובטות כמו כנפיים בתוך הראש שלי אני מפחדת לגדול ככה אני לא יודעת איך פותחים את הפה בגלל זה אני אוהבת שהפה שלי מלא כשאני גומרת כמו שהיה לפני שבועיים כשהכוס הרטוב שלך היה פעור אל הפה שלי יכולתי לתוכו לשאוג את כל מה שאני לא מצליחה להגיד. 

(וְאַתְּ. נווה מדבר. נחל נובע. מקור חכמה.)