הדרך שלי לטפל בעצמי

עוד ישיבת זום משעממת, מתכתבת עם מיסטר. 

"לעזור לך להעביר את הזמן?" הוא לא באמת שואל וכבר עובר ליישם.

"תביאי 6 אטבים" הוא מתחיל. 

אני סוגרת המצלמה ורצה מהר להביא. "הבאתי".

"יופי, מצלמה נשארת דלוקה כל הזמן. עכשיו תורידי את המכנס והתחתונים"

אני מבצעת, מנסה כמה שפחות לעשות תנועות חדות מול המצלמה.

"עכשיו תלטפי בעדינות, תעדכני מצב רטיבות"

אני מעבירה את האצבעות "4.5" אני מעדכנת "אוקי, זה מספיק לעכשיו" הוא אומר וממשיך "שימי אטב על כל צד".

הוא כבר לא צריך להסביר, יודעת בדיוק מה הוא רוצה. אני מושכת את השפתיים החיצוניות ושנה אטב על כל צד. 

אני מרימה את הראש לישיבה, רואה שאני נושכת שפתיים בלי לשים לב.

"בוצע" אני מעדכנת

"יופי, עוד שתיים" הוא פוקד ואני מיד מבצעת ומעדכנת שסיימתי.

זה מתחיל לכאוב, כאב עדין שגורם לי להרטיב יותר. 

הוא מחכה כמה רגעים ונותן הוראה להוסיף את השתיים האחרונים.

שוב אני שמה, מנסה כמה שפחות להפגין את הרגשות למצלמה. הפטמות כבר בולטות, אני מקווה שלא דרך המצלמה.

"הפלאג במגירה הקבועה?" הוא שואל או יותר נכון מוודא

"כמובן" אני עונה.

"תעבירי אותו מקדימה, תעדכני שהוא רטוב מספיק"

אני שולפת אותו מהמגירה, בהתחלה רק מעבירה בעדינות.

"עם יד ימין תדחפי פנימה ויד שמאל מושכת את האטבים הצידה" הוא לא מחכה לעדכון.

המשיכה כואבת והחדירה מטריפה. השוני בין הרגשות כמעט גורמים לי לגנוח מול המצלמה. 

אני לגמרי לא קשובה למה שמדברים. קולטת שבבי מילים ומנסה לחבר.

"עכשיו תוציאי, תניחי על הכיסא ואת יודעת מה לעשות"

אני שולפת את הפלאג, נשענת קדימה על השולחן, מניחה אותו על הכיסא, מכוונת את הישבן שלי בדיוק מעליו, מרגישה אותו בכניסה ומתחילה להתיישב. 

אני עושה את זה לאט, נותנת לגוף להתרגל אליו מחדש. 

ברגע שהוא בפנים עד הסוף, אני מעדכן שבוצע ושומעת

"אז נמשיך את הישיבה בשבוע הבא, יום טוב לכולם" 

הישיבה נגמרת וכולם יוצאים. אני מעדכנת את מיסטר שנגרמה הישיבה

"תורידי את האטבים ותלבשי את התחתונים והמכנסיים, יום טוב"

יודעת שאין טעם להתווכח ולבקש להמשיך ואני פשוט מבצעת, נשארת כל היום עם הפלאג בתוכי.

"יום טוב מיסטר"