מאוד קשה לי לאחרונה. הכל.
ואז.. אתמול הוא התקשר בשעות הבוקר. בד"כ הוא לא מתקשר אלא רק כותב ואתמול זה עוד קרה בשעה שהוא בד"כ לא פנוי בה בימי שלישי בבוקר. הייתי בעבודה ולא יכולתי לענות ועד שהתפניתי להתקשר בחזרה המוח שלי קדח עוד יותר. אלה בטח חדשות לא כל כך טובות.
חזרתי אליו אחרי יותר מחצי שעה, החדשות טמנם לא היו כלצכך נוראיות כמו שחשבנו שיהיו אבל אני בהחלט צריכה לקחת החלטה בקרוב.
היה לשנינו קצת זמן אז דיברנו ושיתפתי אותו בכל ההתלבטויות וכל הדעות של הסובבים אותי, כל ההשלכות שיכולות להיות ועוד. הוא בד"כ לא היה מביע דיעה, נשאר תמיד מקשיב ומחבק, תומך בעיקר נפשית ונותן לי להגיע לתובנות לבד רק מעצם הדיבור ואמירת הדברים בקול. אבל לשם שינוי הפעם הוא הביע עמדה ואפילו נתן לי עוד נקודה למחשבה ואמר שאני צריכה לדאוג גם לעצמי בתהליך.
התוודתי שאני ממש מתגעגעת. שהוא חסר לי. שהמפגשים השבועיים שלנו חסרים לי. דיברנו קצת על "אולי בעתיד" והמשכנו כל אחד לעיסוקיו.
כשניתקתי את השיחה הרגשתי מוצפת. התחלתי לבכות. הבנתי כמה הוא חסר לי. כמה הנוכחות שלו בחיים שלי הרגיעה אותי. ועכשיו אין לי את זה.
אני ממש מתגעגעת.
זה לא עוזב אותי.
