הבלאגן בראש שלי..

אז ביום ראשון היה פלאשבק ובשביל שלא יהיה משעמם, החיים במדינה שלנו מחייבים עוד כמה דברים שיפרטו על המייתרים בלב.

ביום שני אחרי שאספתי את הילדה מהגן סיפרה לי אחת האמהות, שבעלה הוקפץ למילואים במהלך הבוקר והוא בא באמצע היום לגן לראות את הילד ולהגיד שלום לפני שהוא יוצא. כשהיינו בגן השעשועים זה כבר היה אחרי שבעלה התקשר להגיד שהוא נכנס ללבנון ומעכשיו לא יוכל להתקשר יותר.

בערב, אחרי שקילחתי את הילדה, התקשר חבר טוב ועדכן שהוא לא יגיע בערב החג לארוחה בסוכה אצל המשפחה שלו, שאליה אנחנו מוזמנות. הוא עכשיו כבר בדרך לבסיס ובעוד שעתיים הוא כבר כנראה לא יהיה זמין. אז הראנו לו בשיחת וידאו את השרשרת שאנחנו מכינות לסוכה וכשניתקנו כבר ממש הרגשתי מועקה בבטן.

אתמול, אחרי שהשטתחתי על המדרכה באזעקה בדרך, היה יום ממש ארוך בעבודה, מהימים בהם אני מנותקת מהעולם החיצוני, בלי חדשות, בלי פלאפון, בלי זמן להתעדכן. אחהצ רק שיחת וידאו קצרה עם הילדה וחזרה לעבודה.

ימים כאלה אולי מתישים פיזית את הגוף אבל לפעמים ימים כאלה מאוששים אותי יותר ממנוחה בבית.

היום ערב חג, ארוחה בסוכה בהרכב חסר.. אבל אין לי על מה להתלונן.. מה יגידו המשפחות שאצלהם ההרכב חסר כבר יותר משנה?! אני מנסה לעודד את עצמי, אבל זה רק עוד יותר עצוב. 

אנחנו בחרא הזה כבר שנה, אמנם השבועות האחרונים ממש אינטנסיביים, אבל עדיין היום.. היום שילוב של צליל ומראה.. החזיר אותי אחורה 18 שנים.

אני זוכרת את המשמרת ההיא לפני שנה, התכנון היה שבבוקר נלך לטייל, קצת טבע קרוב כי בצהריים אני מתייצבת למשמרת ערב. אני זוכרת שאחד האנשים במשמרת הוקפץ ליחידה שלו, הוא פראמדיק ב669, מאז הוא לא חזר למשמרות, הוא עדיין ב"מילואים". אני חושבת עליו לא מעט למרות שאת מספר הפעמים שהוא הגיב להודעות לשלומו אפשר לספור על יד אחת.

היום כשנכנסתי לביה"ח, הלכו לפני כמה מהלוחמים, ניסיתי לראות אם הוא בינהם.

הוא לא היה. (לא יודעת איך הייתי מגיבה אם הוא היה הולך לפניי)

ברקע שמעתי את המסוק, ובאותם רגעים, כשהחיילים לפניי ורעש המסוק ברקע, נשבעת שיכולתי להרגיש את הרוח שהמסוק מייצר על המנחת אפילו שביני לבין המנחת הפריד בניין.

ואז זה התחיל. פתאום היה לי קשה לנשום. פתאום התחילו לרוץ לי מול העיניים תמונות מהמלחמה ההיא לפני 18 שנים. הפקודים, המפקדים, הקולגות שהיו איתי, המבנה, שהיה 5 מטרים מהמבנה בו הייתי, שהתרסק מפגיעה ישירה. הצעקות של כולם כשחיפשנו את הקצין שאף פעם לא היה יוצא מהמשרד והולך למרחב מוגן, כולנו היינו בטוחים שהוא מתחת להריסות. השעות במנחת, מסוק אחרי מסוק מפנה פצועים (במקרה הטוב) שעזרנו להעביר מהמסוק לביה"ח. (יש לך ידיים פנויות? תעזור להוציא מישהו ממסוק.) את הבוקר בו התפרקתי וגם את הפגישה שאחריה הצמידו לי את הקב"נית של הבסיס, העפתי אותה ממני כי בבלבולי המוח היא הפריעה לי לבצע את התפקיד שלי (היא הסכימה איתי אבל רדפה אותי עד השחרור).

אז בכלום זמן של הליכה משער בית החולים ועד שסיימתי ללבוש את בגדי חדר הניתוח, הספקתי להיזכר במלחמה ההיא ובזוועות של המלחמה הזו, להתגעגע, לדאוג, להתעצבן, לפחד ולהתאמץ כל כך שלא יראו אותי מזילה דמעות.

כשמגיע הרגע לתפקד, הכל זז הצידה ופשוט.. עובדים. אבל זה רק זז קצת הצידה, לא נעלם, כשהניתוח מסתיים ההיי כבר מתפוגג ואז הכל שוב נוחת. 

אני מבינה שאני צריכה לפרוק, אני מבינה שעם כל מה שקורה והדברים אליהם אני נחשפת, אני צריכה ואולי אפילו חייבת לפתוח את זה, לדבר על זה. אבל גם בשביל זה דרושות אנרגיות, דרוש זמן.

אז.. עד שאני אצליח להביא את עצמי לפרוק בצורה מסודרת ומפוקחת, אני פשוט אשפוך פה.

מי שהגיע עד לפה..

סורי על החפירה. 

אנשים לא מבינים מה זה אומר מבחינתי.. 

"למה את לא יוצאת קצת? אולי תכירי מישהו?" 

"את צריכה להשקיע בעצמך קצת יותר" 

וכו' וכו'  

זה לא שאני מתעצלת ללכת לחדר כושר, ולא אין לי שנצ שאני יכולה לוותר עליו, גם לוותר על שעת שינה בבוקר ולקום שעה קודם זה לא בחשבון כי אני ממילא בקושי ישנה.

כשאני אומרת שאין לי זמן אני באמת מתכוונת לזה. 

ברמה שאין לי אפילו זמן להתאבל על מה שאיבדתי, כשמגיע חבר לנסות לעודד אותי אני נאלצת לנטוש אותו באמצע כי המחויבויות קוראות לי, אז אני רק אומר "סליחה" ו "אני אנעל את הדלת יותר מאוחר כשאתפנה לבוא לנעול". 

אז.. 

מה לא ברור?

אני באמת מתכוונת לזה. 

אין לי זמן!

(רק תראו באיזה שעה הצלחתי להתפנות לכתוב ולפרוק מהלב) 

מילים לחוד ומעשים לחוד. 

אולי באמת הייתה כוונה מאחורי המילים כאשר הן נאמרו/נכתבו, אבל בשורה התחתונה.. אלו היו מילים באוויר וכמו תמיד אני זו שנשארת בידיים ריקות.

מישהו היום אמר לי, בהקשר אחר לגמרי, שאני צריכה לדעת לסנן, לא לתת לדברים להיכנס ולהשפיע עלי. התשובה שלי הייתה שאני לא מסוגלת. אני אמשיך לתפקד כלפי חוץ כאילו כלום לא קרה אבל בפנים זה הופך לי את הקרביים, שאני לא יודעת/מסוגלת להתעלם מדברים, כזאת אני, מבחוץ קשוחה אבל מבפנים מאוד רגישה.

והנה, שוב זה קורה לי.

שוב אני נפגעת. 

הבעיה היא שאין לי הרבה אנשים שאני באמת יכולה להיפגע מהם, כי אין לי הרבה אנשים שבאמת חשבים לי שאעשה מעל ומעבר עבורם ושאני באמת מחשיבה את דעתם.

וכך יוצא שאני שוב נפגעת ממישהו אהוב.

זה כואב, מועך ולוחץ את הלב. 

אז.. בעקבות כל המצב, התמונות שרצות בטלויזיה, התאורים המזעזעים, הדאגה הכללית וכל הפצועים שמגיעים לשולחן הניתוחים..

החלטתי לנצל את הזכות שלי לקבל פגישות סדירות לטיפול אצל פסיכולוג במקום העבודה. זה אחלה דבר. יש פעמים שאני יוצאת מהפגישה ממש מעודדת, יש פעמים שמרגישה שפשוט פתחתי פצע ישן שחזר עכשיו לכאוב ויש פעמים.. שפתאום מגיעה תובנה כל כך קשה שממש מרוקנת ממני את כל האנרגיות להמשך היום ולפעמים גם לימים הבאים. 

לפני שבועיים הפגישה נגמרה במשפט שהוא אמר "עושה רושם שאת מרגישה שאת חייבת להיות כל הזמן בשליטה".   

באיזשהו מקום זה נכון, אבל משום מה, זה דווקא ממש הצחיק אותי! 

לפני שבוע נכנסתי לאוטו אחרי משמרת ערב, הנעתי את הרכב אך לא יכולתי להתחיל ליסוע. ברדיו התנגן שיר אותו השמעתי ואף כתבתי לך את מילותיו בזמן אחר, לפני שנים, כששנינו היינו במשמרת לילה במקום אחר.

השיר תאר בצורה כמעט מושלמת את המצב בו היינו בזמנו ולשמוע אותו פתאום "הקפיא" אותי והעלה הרבה זיכרונות. 

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה פגשתי אותך.. אי שם לפני יותר מ 15 שנים.

מעניין אותי מה אתה זוכר מהמפגש הראשון. אולי תכתוב לי על כך? 

עבר יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה. 

המבטים, הריח, המגע, התנועות, המשקל.. כל אחד מהם בנפרד ובעיקר כולם יחד.

אפשר להגיד שהמחסור הארוך גרם לרעב מטורף, זה נכון אבל לא רק. תמיד היה בי את הרעב לזה, אף פעם לא באמת הייתי שבעה.

אני כבר לא גמישה כמו פעם, לא בלו"ז ולא בגוף, אז טוב שלמדתי להסתפק במועט עד כלום ושלמדתי לדאוג לעצמי. חבל שזה לא מדכא את צורך לאכול עד שובע. 

פשוט שבוע תחת! כן כן נשאר עוד יום אחד לשהוע הזה אבל נכון לעכשיו (יום שישי בשעה 15:10), כשאני אפילו לא בדרך ללהיות בדרך הבייתה, אחרי עוד יום עם משמרת מחורבנת.. אפשר להגיד שמעל לממוצע, השבוע הזה היה תחת! או אפילו 💩!

אם זה אנשים מעצבנים בעבודה, חדשות לא משמחות במיוחד בפן הבריאותי, אנשים שלא עונים לשיחות ולא טורחים לשלוח הודעה או להחזיר שיחה רחמנא ליצלן..

בקיצור.. 

שבוע   ת ח ת !

ולמי שאוהב תחת.. אתם מוזמנים לקחת קצת ממני! 

מאוד קשה לי לאחרונה. הכל.

ואז.. אתמול הוא התקשר בשעות הבוקר. בד"כ הוא לא מתקשר אלא רק כותב ואתמול זה עוד קרה בשעה שהוא בד"כ לא פנוי בה בימי שלישי בבוקר. הייתי בעבודה ולא יכולתי לענות ועד שהתפניתי להתקשר בחזרה המוח שלי קדח עוד יותר. אלה בטח חדשות לא כל כך טובות.

חזרתי אליו אחרי יותר מחצי שעה, החדשות טמנם לא היו כלצכך נוראיות כמו שחשבנו שיהיו אבל אני בהחלט צריכה לקחת החלטה בקרוב.

היה לשנינו קצת זמן אז דיברנו ושיתפתי אותו בכל ההתלבטויות וכל הדעות של הסובבים אותי, כל ההשלכות שיכולות להיות ועוד.  הוא בד"כ לא היה מביע דיעה, נשאר תמיד מקשיב ומחבק, תומך בעיקר נפשית ונותן לי להגיע לתובנות לבד רק מעצם הדיבור ואמירת הדברים בקול. אבל לשם שינוי הפעם הוא הביע עמדה ואפילו נתן לי עוד נקודה למחשבה ואמר שאני צריכה לדאוג גם לעצמי בתהליך.

התוודתי שאני ממש מתגעגעת. שהוא חסר לי. שהמפגשים השבועיים שלנו חסרים לי. דיברנו קצת על "אולי בעתיד" והמשכנו כל אחד לעיסוקיו.

כשניתקתי את השיחה הרגשתי מוצפת. התחלתי לבכות. הבנתי כמה הוא חסר לי. כמה הנוכחות שלו בחיים שלי הרגיעה אותי. ועכשיו אין לי את זה. 

אני ממש מתגעגעת. 

זה לא עוזב אותי. 

לא יכולה לברוח מזה, תמיד זה היה ככה. 

אני דיי שקופה. 

אצלי אפשר לראות הכל על הפנים. אם אני שמחה, עצובה, עצבנית, אוהבת או שונאת מישהו..

היום הייתה משמרת קשה ומתישה (פיזית ונפשית). 

מי שעבדה איתי היום נהנתה מאוד. מהבוקר הפנים שלי הביעו קשת נרחבת של רגשות/מחשבות/תחושות שלא יכולתי להביע בעל פה אבל הפנים שלי בהחלט הביעו.

נו טוב.. לפחות היה משהו משעשע במשמרת היום.. 

🥴😆🤨😡😲😱😵‍💫🥵🤦🏼‍♀️