הבלאגן בראש שלי..

אז.. בעקבות כל המצב, התמונות שרצות בטלויזיה, התאורים המזעזעים, הדאגה הכללית וכל הפצועים שמגיעים לשולחן הניתוחים..

החלטתי לנצל את הזכות שלי לקבל פגישות סדירות לטיפול אצל פסיכולוג במקום העבודה. זה אחלה דבר. יש פעמים שאני יוצאת מהפגישה ממש מעודדת, יש פעמים שמרגישה שפשוט פתחתי פצע ישן שחזר עכשיו לכאוב ויש פעמים.. שפתאום מגיעה תובנה כל כך קשה שממש מרוקנת ממני את כל האנרגיות להמשך היום ולפעמים גם לימים הבאים. 

לפני שבועיים הפגישה נגמרה במשפט שהוא אמר "עושה רושם שאת מרגישה שאת חייבת להיות כל הזמן בשליטה".   

באיזשהו מקום זה נכון, אבל משום מה, זה דווקא ממש הצחיק אותי!