הבלאגן בראש שלי..

לא יכולה לברוח מזה, תמיד זה היה ככה. 

אני דיי שקופה. 

אצלי אפשר לראות הכל על הפנים. אם אני שמחה, עצובה, עצבנית, אוהבת או שונאת מישהו..

היום הייתה משמרת קשה ומתישה (פיזית ונפשית). 

מי שעבדה איתי היום נהנתה מאוד. מהבוקר הפנים שלי הביעו קשת נרחבת של רגשות/מחשבות/תחושות שלא יכולתי להביע בעל פה אבל הפנים שלי בהחלט הביעו.

נו טוב.. לפחות היה משהו משעשע במשמרת היום.. 

🥴😆🤨😡😲😱😵‍💫🥵🤦🏼‍♀️

אחרי כמה שבועות לא פשוטים חשבתי שאני אוכל לחזור לשגרה.

אז חשבתי.

המוח שוב קודח! החלטות שהן על סף הבלתי אפשריות.

כל החלטה שהיא, תהיה בלתי ניתנת לביטול, אין חזרה! וכל החלטה תשפיע לא רק עלי. הזמן שלי לקבל החלטה לכאן או לכאן מאוד מוגבל וכמובן שבשביל שלא יהיה משעמם, סיבוכים ישנים החלו לצוץ להם ולחזור.

אולי בהמשך תהיה לי קצת יותר אנרגיה לכתוב יותר בפירוט, מה שאולי יעזור לי (בד"כ זה עוזר) לעשות סדר בראש ולקחת החלטות.

יאללה.. 

שיהיה סופ"ש רגוע!

עוד שנה עברה, אבל השנה לא ויתרתי! 

כבר חודשים מראש הזמנתי ושילמתי (כדי שלא אתפתה לבטל), שיריינתי חברה ונסעתי לעשות משהו שכבר שנים לא עשיתי.

יצאתי לבלות! 

ובעוד שבוע.. כן כן.. בעוד שבוע אני יוצאת לסופ"ש נופש!

כבר לפחות 5 שנים שזה לא קרה. 

אם יש משהו שגורם לי לצחוק כל כך, זה אנשים עם אגו בשמיים שלא מודעים לכמה שהם טפשים. אלה שחושבים שהם יודעים הכי טוב בעולם. אלה שחושבים שמכירים אותי אפילו שמעולם לא ראו אותי ובטח שלא דיברו איתי. אלה שבתוך פחות מחצי דקה סותרים את מה שאמרו לפני משפט וחצי.

תודה לך איש טיפש.. אני אמנם נסיכה, אבל לא מורמת מהעם, לוקחת לבד את האוטו לטיפולים, יושבת במוסך משועממת, ובדיוק כשמישהי הביאה לי כוס קפה (כיאה לנסיכה שאני) , קראתי את הודעות והתחלתי לצחוק. תודה טיפש, עזרת לי להעביר כמה דקות מהזמן. 

היו לי הבוקר 3 שעות פנויות לעצמי. 

ויתרתי על כל עבודות הבית. 

כל מה שרציתי זה שתיכנס. סליחה.. אני אדייק יותר.. 

כל מה שהייתי צריכה זה שתיכנס. 

תבוא, תכנס, תצא.. אם תרצה יש שתייה קרה במקרר.. ותחזור לעיסוקיך. 

הכל כבר היה מוכן. רק תגיע. 

אף פעם אין זמן 🤷🏼 אבל בחייאת.. זה רק כמה דקות. 

זה כל מה שעבר לי בראש כשיצאתי מהמיטה והתארגנתי ללכת להביא את הילדה מהגן. 

אבל זה לעולם לא יקרה,, ובטח שלא בימי שישי. 

התקדמתי בחיים. אני במקום גדול יותר, אישית ומקצועית, עם כל היתרונות והחסרונות שבזה, אבל באופן כללי זה מרגיש טוב יותר, מאתגר יותר, מלמד יותר.

השינויים הגדולים האלה לא פשוטים ויש הרבה השלכות לכל שינוי כזה. השלכות לוגיסטיות, נפשיות וכלכליות. אבל אלה שינויים הכרחיים. הם אמנם מלחיצים אך גם מרגשים אותי. 

כל שינוי מביא אחריו גם פרידה. פרידה ממשהו שהיה מוכר ונוח, פרידה מסוימת ממישהו יקר ואהוב, פרידה משגרה.

במבט לאחור, הכי חסר לי רק משהו אחד שהוא שילוב של כמה דברים שעזרו לי לשמור על השפיות.

חסרה לי השגרה איתו. השיחות, עבודת הצוות, העובדה שיש לידי מישהו שאני יודעת שלא משנה מה קורה מסביב, הוא בצד שלי, הנוכחות המרגיעה והחיבוק החזק. וכן.. גם העקיצות.

כן, אנחנו נפגשים מדי פעם, אבל זה לא מספיק בשביל להחזיק את השפיות שלי. אני נהנית לראות כמה הוא מתעניין, כמה הוא שמח בשבילי, כשאני מספרת לו, שואלת ומתייעצת בנושאים מקצועיים הוא עדיין מתייחס ברצינות ואפילו מעודד אותי. אני שמחה לשמוע על החוויות שלו, לשמוע שדברים שתכנן בשנים האחרונות יוצאים לפועל.

אוף.. הוא ממש חסר לי. 

אבל יודעת שזה לטובה. 

אחרי הרבה זמן שלא דיברנו ככה, פתחתי הרבה דברים, סיפרתי, שיתפתי וחשפתי לא מעט. 

כמובן בהתכתבות, כי מי בימינו מדבר 🤦🏼‍♀️.

האמת זה דיי ברור, הרבה יותר קל להיפתח בשיחת התכתבות ולא בשיחה פנים מול פנים, תחושת האשלייה שהמקלדת מגינה עלינו. זה קרוב אבל בעצם רחוק. אפשר לקחת פסק זמן קטן באמצע מבלי שזה ירגיש מוזר. אפשר לכתוב ולמחוק ולכתוב ולמחוק עד שמרגישים שזה בטוח לשלוח את התגובה,. להיות בטוח שלא הייתה פה איזושהי "פליטת פה".

כן.. הרבה יותר קל לכתוב מאשר לדבר. 

אצלי, אישית.. זה עוזר לי לעבד מחשבות ותחושות. 

זה לא שאני לא יודעת שהשתניתי.. אבל פתאום כשאני כותבת את זה, זה עוצמתי יותר.

אני יותר רגועה, פחות מפוחדת, כבר לא מגדירה את עצמי שבורה, המוח רגוע יותר ואין עומס מחשבות. לא יכולה להגיד שאני "שלמה", אבל אני בהחלט "שלמה עם עצמי".

אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני צריכה. במקרים החשובים באמת, מה שאני רוצה הוא בד"כ גם מה שאני צריכה. לעיתים נדירות הם לא תואמים (במקרי אוכל🍔 ושופינג👗💍 קורה הרבה שזה לא תואם).

אז עכשיו כשאני יודעת מה אני רוצה, וכשאני יודעת גם להגדיר מה אני צריכה..

ואמרתי ופירטתי (בהתכתבות כמובן).. 

יש מצב שהחזרה לשולחן המשא ומתן הפעם תניב תוצאות?!?!

אני רוצה לקוות שכן אבל.. ניסיון העבר מפריע לי. 

הלוואי שאני אופתע לטובה הפעם. 

אני כבר לא קוראת כמו פעם, שלא לדבר על לכתוב כמו פעם. אני פשוט לא מצליחה, בכל פעם שאני חושבת על זה העייפות מכריעה אותי. 

אבל היום! 

היום לקחתי חצי יום פסק זמן מהחיים של השגרה. היה לי זמן לשתות קפה, היה לי זמן לאכול ארוחה שלמה ללא הפסקות. היה לי זמן ללכת לשרותים מבלי לחשוש שאני עוד שנייה אוקפץ מהאסלה.

היום שום דבר לא הלחיץ, שום דבר לא עיצבן, שום דבר לא ביאס או איכזב. 

היה לי זמן להרגיש ולהתרגש!

הודעה אחת במיוחד תפסה אותי לא מוכנה וריגשה אותי במיוחד, הבחורה שטיפלה לי בציפורניים באותו רגע לא הבינה למה אני דומעת.

אפילו בערב, ב"זמן מקלחת", כל כך צחקתי שלא היה אכפת לי שכבר מאוחר.

עכשיו יושבת (רובצת) על הספה עם במבה (מוזר, אף פעם לא התלהבתי מבמבה) ומריצה בראש קטעים מהיום. עוד מעט בטח אכנע לעייפות. מחר חוזרים לשיגרה. 

 אליו.

לשיחות שלנו. 

לעובדה שמספיק מבט במקום משפט שלם. מבט שמעביר מידע של שיחה שלמה בלי מילים בתוך חדר עמוס אנשים.

מתגעגעת לזה שאני היחידה בחדר שיודעת שמשהו עובר עליו.

מתגעגעת לדינמיקה המיוחדת שלנו. 

מתגעגעת. 

לא יודעת מאיפה זה הגיע, אבל פתאום נזכרתי ברגע מסויים שקרה לפני שנים.

שנינו עומדים במחסן, אנחנו לבד במבנה אבל מישהו יכול להגיע בכל רגע. הוא עומד עם מסופון, עושה סוג של ספירת מלאי, בדיקה מה יש ומה צריך להזמין, מה עומד להיגמר.. אני שם איתו, מנצלת כל רגע שיש לנו להיות לבד, להסתכל עליו, לשמוע אותו, לנשום את הבושם שלו, לגעת בו אפילו שהוא חצי נוזף בי שאני מציקה לו, אבל הוא גם חצי נהנה מזה. אז עדיין לא ידעתי את כל מה שאני יודעת היום.

נכנסה שיחת טלפון והוא הפסיק לתקתק במסופון, אז התקרבתי וחיבקתי אותו מאחור מתכוננת לזה שהוא יתחמק מהחיבוק כדי להתרכז בשיחה .. אבל לא.. ובאותו רגע, אותו רגע קטן, מהרגעים הקטנים האלה שעושים את ההבדל, הוא אפילו לא שם לב שהוא עושה את זה, יד אחת אוחזת בפלאפון ועם היד השנייה הוא ליטף לי את כף היד.

הוא רק ליטף לי את כף היד וזה הרגיש לי.. וואו!

רגע קטן, מעשה קטן ונונשלנטי, מחווה קטנה וטבעית ללא מחשבה מוקדמת, רגע אמיתי, כמה טבעי ה"ביחד" הזה.

ופתאום.. עם הזכרון הזה שעלה.. אני שוב מריחה אותו. אני שוב מרגישה את היד שלו מלטפת את שלי. אני נושמת עמוק ומתענגת על הרגע.

ופתאום אני מתגעגעת.