הבלאגן בראש שלי..

היו לי הבוקר 3 שעות פנויות לעצמי. 

ויתרתי על כל עבודות הבית. 

כל מה שרציתי זה שתיכנס. סליחה.. אני אדייק יותר.. 

כל מה שהייתי צריכה זה שתיכנס. 

תבוא, תכנס, תצא.. אם תרצה יש שתייה קרה במקרר.. ותחזור לעיסוקיך. 

הכל כבר היה מוכן. רק תגיע. 

אף פעם אין זמן 🤷🏼 אבל בחייאת.. זה רק כמה דקות. 

זה כל מה שעבר לי בראש כשיצאתי מהמיטה והתארגנתי ללכת להביא את הילדה מהגן. 

אבל זה לעולם לא יקרה,, ובטח שלא בימי שישי. 

התקדמתי בחיים. אני במקום גדול יותר, אישית ומקצועית, עם כל היתרונות והחסרונות שבזה, אבל באופן כללי זה מרגיש טוב יותר, מאתגר יותר, מלמד יותר.

השינויים הגדולים האלה לא פשוטים ויש הרבה השלכות לכל שינוי כזה. השלכות לוגיסטיות, נפשיות וכלכליות. אבל אלה שינויים הכרחיים. הם אמנם מלחיצים אך גם מרגשים אותי. 

כל שינוי מביא אחריו גם פרידה. פרידה ממשהו שהיה מוכר ונוח, פרידה מסוימת ממישהו יקר ואהוב, פרידה משגרה.

במבט לאחור, הכי חסר לי רק משהו אחד שהוא שילוב של כמה דברים שעזרו לי לשמור על השפיות.

חסרה לי השגרה איתו. השיחות, עבודת הצוות, העובדה שיש לידי מישהו שאני יודעת שלא משנה מה קורה מסביב, הוא בצד שלי, הנוכחות המרגיעה והחיבוק החזק. וכן.. גם העקיצות.

כן, אנחנו נפגשים מדי פעם, אבל זה לא מספיק בשביל להחזיק את השפיות שלי. אני נהנית לראות כמה הוא מתעניין, כמה הוא שמח בשבילי, כשאני מספרת לו, שואלת ומתייעצת בנושאים מקצועיים הוא עדיין מתייחס ברצינות ואפילו מעודד אותי. אני שמחה לשמוע על החוויות שלו, לשמוע שדברים שתכנן בשנים האחרונות יוצאים לפועל.

אוף.. הוא ממש חסר לי. 

אבל יודעת שזה לטובה. 

אחרי הרבה זמן שלא דיברנו ככה, פתחתי הרבה דברים, סיפרתי, שיתפתי וחשפתי לא מעט. 

כמובן בהתכתבות, כי מי בימינו מדבר 🤦🏼‍♀️.

האמת זה דיי ברור, הרבה יותר קל להיפתח בשיחת התכתבות ולא בשיחה פנים מול פנים, תחושת האשלייה שהמקלדת מגינה עלינו. זה קרוב אבל בעצם רחוק. אפשר לקחת פסק זמן קטן באמצע מבלי שזה ירגיש מוזר. אפשר לכתוב ולמחוק ולכתוב ולמחוק עד שמרגישים שזה בטוח לשלוח את התגובה,. להיות בטוח שלא הייתה פה איזושהי "פליטת פה".

כן.. הרבה יותר קל לכתוב מאשר לדבר. 

אצלי, אישית.. זה עוזר לי לעבד מחשבות ותחושות. 

זה לא שאני לא יודעת שהשתניתי.. אבל פתאום כשאני כותבת את זה, זה עוצמתי יותר.

אני יותר רגועה, פחות מפוחדת, כבר לא מגדירה את עצמי שבורה, המוח רגוע יותר ואין עומס מחשבות. לא יכולה להגיד שאני "שלמה", אבל אני בהחלט "שלמה עם עצמי".

אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני צריכה. במקרים החשובים באמת, מה שאני רוצה הוא בד"כ גם מה שאני צריכה. לעיתים נדירות הם לא תואמים (במקרי אוכל🍔 ושופינג👗💍 קורה הרבה שזה לא תואם).

אז עכשיו כשאני יודעת מה אני רוצה, וכשאני יודעת גם להגדיר מה אני צריכה..

ואמרתי ופירטתי (בהתכתבות כמובן).. 

יש מצב שהחזרה לשולחן המשא ומתן הפעם תניב תוצאות?!?!

אני רוצה לקוות שכן אבל.. ניסיון העבר מפריע לי. 

הלוואי שאני אופתע לטובה הפעם. 

אני כבר לא קוראת כמו פעם, שלא לדבר על לכתוב כמו פעם. אני פשוט לא מצליחה, בכל פעם שאני חושבת על זה העייפות מכריעה אותי. 

אבל היום! 

היום לקחתי חצי יום פסק זמן מהחיים של השגרה. היה לי זמן לשתות קפה, היה לי זמן לאכול ארוחה שלמה ללא הפסקות. היה לי זמן ללכת לשרותים מבלי לחשוש שאני עוד שנייה אוקפץ מהאסלה.

היום שום דבר לא הלחיץ, שום דבר לא עיצבן, שום דבר לא ביאס או איכזב. 

היה לי זמן להרגיש ולהתרגש!

הודעה אחת במיוחד תפסה אותי לא מוכנה וריגשה אותי במיוחד, הבחורה שטיפלה לי בציפורניים באותו רגע לא הבינה למה אני דומעת.

אפילו בערב, ב"זמן מקלחת", כל כך צחקתי שלא היה אכפת לי שכבר מאוחר.

עכשיו יושבת (רובצת) על הספה עם במבה (מוזר, אף פעם לא התלהבתי מבמבה) ומריצה בראש קטעים מהיום. עוד מעט בטח אכנע לעייפות. מחר חוזרים לשיגרה. 

 אליו.

לשיחות שלנו. 

לעובדה שמספיק מבט במקום משפט שלם. מבט שמעביר מידע של שיחה שלמה בלי מילים בתוך חדר עמוס אנשים.

מתגעגעת לזה שאני היחידה בחדר שיודעת שמשהו עובר עליו.

מתגעגעת לדינמיקה המיוחדת שלנו. 

מתגעגעת. 

לא יודעת מאיפה זה הגיע, אבל פתאום נזכרתי ברגע מסויים שקרה לפני שנים.

שנינו עומדים במחסן, אנחנו לבד במבנה אבל מישהו יכול להגיע בכל רגע. הוא עומד עם מסופון, עושה סוג של ספירת מלאי, בדיקה מה יש ומה צריך להזמין, מה עומד להיגמר.. אני שם איתו, מנצלת כל רגע שיש לנו להיות לבד, להסתכל עליו, לשמוע אותו, לנשום את הבושם שלו, לגעת בו אפילו שהוא חצי נוזף בי שאני מציקה לו, אבל הוא גם חצי נהנה מזה. אז עדיין לא ידעתי את כל מה שאני יודעת היום.

נכנסה שיחת טלפון והוא הפסיק לתקתק במסופון, אז התקרבתי וחיבקתי אותו מאחור מתכוננת לזה שהוא יתחמק מהחיבוק כדי להתרכז בשיחה .. אבל לא.. ובאותו רגע, אותו רגע קטן, מהרגעים הקטנים האלה שעושים את ההבדל, הוא אפילו לא שם לב שהוא עושה את זה, יד אחת אוחזת בפלאפון ועם היד השנייה הוא ליטף לי את כף היד.

הוא רק ליטף לי את כף היד וזה הרגיש לי.. וואו!

רגע קטן, מעשה קטן ונונשלנטי, מחווה קטנה וטבעית ללא מחשבה מוקדמת, רגע אמיתי, כמה טבעי ה"ביחד" הזה.

ופתאום.. עם הזכרון הזה שעלה.. אני שוב מריחה אותו. אני שוב מרגישה את היד שלו מלטפת את שלי. אני נושמת עמוק ומתענגת על הרגע.

ופתאום אני מתגעגעת.

היום הייתה הפעם הראשונה שביקשתי הפסקה.

מהתחלה...

מראש הגעתי כשכל הגוף כואב לי וידעתי שהיום זה הולך להיות קשוח במיוחד. עדכנתי אותו מייד בהתחלה על מצבי והוא הבטיח להתחשב ולהיות עדין אך עדיין לנסות להשיג את המטרה.

מייד עם המגע הראשון הרגשתי עד כמה צדקתי. אפילו אזור שבד"כ לא רגיש אצלי מייד צעק" הצילו" וכשהגענו לנקודות הרגישות כבר ממש צעקתי והרגשתי את הדמעות בגרון. האמת ששמחתי על הדמעות כי בכי זה משחרר, אבל הדמעות סרבו לצאת. נהיה לי ממש חם והוא כיוון עלי את התריס של המזגן, זה היה נעים לכמה שניות אבל כשהוא המשיך, לא ממש שמתי לב למזגן, כל מה שהרגשתי היה הכאב.

הצלחתי להחזיק עוד אולי 2 דקות לפני שביקשתי הפסקה כדי שאוכל לנשום.

זו הפעם הראשנה שאני מבקשת הפסקה. מעולם בעבר לא ביקשתי או הייתי צריכה הנחות או הפסקה, היום קיבלתי את שניהם.

מקווה שבפעם הבאה שאעשה טיפול שיאצו, אני אהיה במצב טוב יותר ופחות רגיש. 

יכול מאוד להיות.. 

מה שאני יודעת זה שאני רוב היום רק בוכה.

יום של בשורות מבאסות!

אבל שלמה עם ההחלטות שלי

זה מדהים כמה ששום דבר היום לא מפתיע אותי.

היה לי איזשהו קמצוץ של תקווה ששני דברים יקרו, או אפילו רק אחד מהם. 

אבל כמה צפוי.. אף אחד מהם לא קרה.