לא יודעת מאיפה זה הגיע, אבל פתאום נזכרתי ברגע מסויים שקרה לפני שנים.
שנינו עומדים במחסן, אנחנו לבד במבנה אבל מישהו יכול להגיע בכל רגע. הוא עומד עם מסופון, עושה סוג של ספירת מלאי, בדיקה מה יש ומה צריך להזמין, מה עומד להיגמר.. אני שם איתו, מנצלת כל רגע שיש לנו להיות לבד, להסתכל עליו, לשמוע אותו, לנשום את הבושם שלו, לגעת בו אפילו שהוא חצי נוזף בי שאני מציקה לו, אבל הוא גם חצי נהנה מזה. אז עדיין לא ידעתי את כל מה שאני יודעת היום.
נכנסה שיחת טלפון והוא הפסיק לתקתק במסופון, אז התקרבתי וחיבקתי אותו מאחור מתכוננת לזה שהוא יתחמק מהחיבוק כדי להתרכז בשיחה .. אבל לא.. ובאותו רגע, אותו רגע קטן, מהרגעים הקטנים האלה שעושים את ההבדל, הוא אפילו לא שם לב שהוא עושה את זה, יד אחת אוחזת בפלאפון ועם היד השנייה הוא ליטף לי את כף היד.
הוא רק ליטף לי את כף היד וזה הרגיש לי.. וואו!
רגע קטן, מעשה קטן ונונשלנטי, מחווה קטנה וטבעית ללא מחשבה מוקדמת, רגע אמיתי, כמה טבעי ה"ביחד" הזה.
ופתאום.. עם הזכרון הזה שעלה.. אני שוב מריחה אותו. אני שוב מרגישה את היד שלו מלטפת את שלי. אני נושמת עמוק ומתענגת על הרגע.
ופתאום אני מתגעגעת.