הבלאגן בראש שלי..

אחרי הרבה זמן שלא דיברנו ככה, פתחתי הרבה דברים, סיפרתי, שיתפתי וחשפתי לא מעט. 

כמובן בהתכתבות, כי מי בימינו מדבר 🤦🏼‍♀️.

האמת זה דיי ברור, הרבה יותר קל להיפתח בשיחת התכתבות ולא בשיחה פנים מול פנים, תחושת האשלייה שהמקלדת מגינה עלינו. זה קרוב אבל בעצם רחוק. אפשר לקחת פסק זמן קטן באמצע מבלי שזה ירגיש מוזר. אפשר לכתוב ולמחוק ולכתוב ולמחוק עד שמרגישים שזה בטוח לשלוח את התגובה,. להיות בטוח שלא הייתה פה איזושהי "פליטת פה".

כן.. הרבה יותר קל לכתוב מאשר לדבר. 

אצלי, אישית.. זה עוזר לי לעבד מחשבות ותחושות. 

זה לא שאני לא יודעת שהשתניתי.. אבל פתאום כשאני כותבת את זה, זה עוצמתי יותר.

אני יותר רגועה, פחות מפוחדת, כבר לא מגדירה את עצמי שבורה, המוח רגוע יותר ואין עומס מחשבות. לא יכולה להגיד שאני "שלמה", אבל אני בהחלט "שלמה עם עצמי".

אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני צריכה. במקרים החשובים באמת, מה שאני רוצה הוא בד"כ גם מה שאני צריכה. לעיתים נדירות הם לא תואמים (במקרי אוכל🍔 ושופינג👗💍 קורה הרבה שזה לא תואם).

אז עכשיו כשאני יודעת מה אני רוצה, וכשאני יודעת גם להגדיר מה אני צריכה..

ואמרתי ופירטתי (בהתכתבות כמובן).. 

יש מצב שהחזרה לשולחן המשא ומתן הפעם תניב תוצאות?!?!

אני רוצה לקוות שכן אבל.. ניסיון העבר מפריע לי. 

הלוואי שאני אופתע לטובה הפעם.