הבלאגן בראש שלי..

זה מדהים כמה ששום דבר היום לא מפתיע אותי.

היה לי איזשהו קמצוץ של תקווה ששני דברים יקרו, או אפילו רק אחד מהם. 

אבל כמה צפוי.. אף אחד מהם לא קרה. 

למה?!

למה להתעורר ב 05:27 ביום חופש, למה?!

😭😩

אז מחר אמור להיות היום שלי.

זה קורה פעם בשנה.

אבל מחר לא יהיה היום שלי וזאת תהיה הפעם הראשונה, או ש.. במחשבה נוספת זו בעצם לא פעם ראשונה.. 

זוכרת שלפני כמה שנים, ביום שלי, נסעתי למרכז כדי להיות עם מישהו מיוחד, אבל לא קיבלתי את המתנה היחידה שרציתי. קיבלתי דברים אחרים. מיותר לציין שהתאכזבתי. מאז התרגלתי לאכזבות. למדתי להגיד מה אני רוצה אבל באותה מידה לא לקוות בכלל שזה יקרה. זו הדרך שלי לאחרונה להימנע מאכזבה.

אני יודעת שאם אקבל מחר (או אפילו מחרתיים) את המתנה שאני מייחלת לה כבר שנים, אני אסתכל על הרבה דברים אחרת, אני יודעת מה רמת ההקרבה בנתינת מתנה כזו. אולי אם אקבל את המתנה המיוחלץ אולי אפילו אצליח לשחזר חלק מהדברים שאיבדתי בדרך. אני אפילו להצליח להרגיש שוב את הרגשות שלא הרשתי לעצמי להרגיש בשנים האחרונות. להעיר את הלב מקהות החושים. 

לצערי, ניסיון החיים לימד אותי לא לקוות שמשהו יקרה, אלא אם כן אני עושה אותו בעצמי, אבל יש דברים שאי אפשר לעשות לבד.

והנה, אני בעיצומו של תהליך עצום שבמהלכו אני לומדת שוב ושוב עד כמה כוח הרצון שלי עצום אל מול המכשולים והקשיים שבדרך. זה לא אומר שאני לא מקטרת, זה לא אומר שאני לא נשברת, אבל בסוף כל יום, לפני שאני הולכת לישון, אני חושבת על היום שעבר, ואני גאה בעצמי, כי אני עשיתי מה שאני יכולה והצלחתי לשרוד את קשיי היום והתקדמתי עוד צעד אל עבר המטרה.

בינתיים גם למדתי!

למדתי מי תמיד זמין בשבילי, מי תמיד תומך בי, מי אומר לי את האמת (גם כשהיא לא נעימה) ומי רק מדבר באוויר, שמתי לב מי תמיד "יודע הכי טוב" ומי מנסה להבין יחד איתי מה יהיה טוב עבורי.

למדתי הרבה! על הסביבה ועל עצמי. למדתי להציב מטרות ריאליות כאלה שאני יכולה לעמוד בהן. למדתי שיש גם פנטזיות ושדווקא הן לא תלויות בי.

למדתי להאמין בעצמי. 

אז מחר אולי לא יהיה היום שלי, אבל הוא בהחלט יהיה התחלה של הכנה לקראת הרגע שישנה את חיי.

אז.. 

מחר זה יום.. יום שלישי. 

מקווה שיהיה "פעמיים כי טוב".

חסר לי המגע, חסר לי החיבוק, חסרות לי השיחות.

אבל מנגד, נכון לרגע זה, אני לא מצליחה לחשוב על מישהו שאצליח להרגיש איתו מספיק חופשייה ופתוחה בשביל להנות משלושת הדברים.

אין אף אחד שאני רוצה שיגע בי, לא כמו שאני רוצה וצריכה. בשביל זה אני צריכה אמון מלא. לצערי האמון הזה כבר לא קיים. נפגעתי יותר מדי והתאכזבתי אפילו יותר.

חיבוקים אני מקבלת בשפע מהאביר, אבל זה מוגבל ליום או יומיים במהלך השבוע בהם אנחנו נפגשים. הוא כבר למד לזהות מתי אני מבקשת חיבוק, גם כשזה מגיע סתם פתאום משום מקום, הוא מצחקק ומחבק, זה אפילו כבר לא מביך אותו אם יש סביבנו אנשים.

אבל עם האביר אני לא יכולה לדבר על כל דבר שבעולם. אני משתפת ומקטרת ופורקת הרבה.. אבל לא הכל.

והאדם שאצלו אני פורקת הכי הרבה ובכל נושא אפשרי, כמעט ולא יוצא לי להיפגש איתו וטלפון מרגיש פחות זורם.

בקיצור..

חסר לי.

זה היה שבוע?! 

מרגיש יותר כמו חצי שנה!

עליות, ירידות, שמחה, עצב, עצבים ואי וודאות (מה שהכי מפחיד). 

חדשות רעות, בכי, הפנמה, הכלה והתקדמות (כי אין ברירה) .

הפתעות, גילויים חדשים ופתיחת פצעים ישנים (אבל גם תחילת החלמה) .

גילוי אמיתות מוסתרות, גילוי פנים אמיתיות, גילוי אומץ, פתיחת הקלפים,ף ושפיכת הלב (זה עושה טוב לפרוק). 

הימים שלי השבוע היו עמוסים בהתרחשויות, במחשבות וברגשות.

האכזבה מהאנשים הכי קרובים. התמיכה מהחברות והאביר. ההתקדמות האישית וקבלת החלטות.

לא.. לא שיעמם לי. 

יש לי פחות זמן לעשות את הדברים שאני אוהבת ושמרגיעים אותי, אבל ההתקדמות שלי מעודדת אותי.

אולי לקראת הסוף אני גם אצליח להירגע. 

שוב לילה לבן. 

מחשבות, דאגות, תכנונים. 

ניסיון לעשות סדר בראש. 

שוב טלטלה. 

שוב מוצאת את עצמי תלושה.

האנשים שחשבתי שידאגו לי רק שומטים את האדמה מתחת לרגליים שלי ובמקום לעזור לי לייצר יציבות רק מטלטלים את עולמי.

שוב התבדתי. עד חשבתי שהצלחתי לייצר יציבות בחיים שלי, הכל מתהפך.

שוב צריכה לחפש לעצמי דירה רק שהפעם אני לא יכולה להתפשר וחייבת לקחת בחשבון הרבה שיקולים נוספים.

אני מתמודדת עם הכל לבד ונגמרים לי הכוחות.

בעיקר הנפשיים. 

ממש כעסתי.

עד כדי כך שכבר בכיתי מרוב עצבים!

במשך יותר משבוע כעסתי עליו כל כך, לא רציתי לשמוע אותו או לראות אותו. עדיף היה ככה, שלא אגיד דברים שאני אתחרט עליהם אח"כ. צמצמתי תקשורת לדברים מקצועיים ויבשים בלבד וגם בזה דחיתי מה שאפשר היה לדחות.

אפילו ההתנצלות שלו למחרת לא הצליחה להרגיע אותי לגמרי.

אחד הדברים שהכי רגישים אצלי זה שלוקחים אותי כמובן מאליו ואחרי שאני משקיעה מעצמי כל כך הרבה מזלזלים בי וחושבים שאני אספוג הכל. 

אבל.. 

אני לא יכולה לכעוס לאורך זמן. ככה אני כשמישהו נכנס לי לורידי, והוא בהחלט עונה לקריטריונים האלה. בשנתיים האחרונות הוא מלווה אותי ותומך בי כמעט בכל תחום בחיים. בלימודים, בעבודה, בבריאות, בהתמודדות עם אתגרי היומיום עם החברים והמשפחה. אני שופכת אצלו הרבה. לא הכל, אבל בהחלט הרבה. 

בצורה כזו או אחרת הכתף שלו תמיד שם לשמוע אותי. 

אבל יותר מזה. 

הוא משתף אותי.

אולי לא משתף אותי בדברים הקטנים של החיים האישיים אבל בהחלט בהרבה דברים מהחיים הפרטיים. הוא מקשיב לי, מתעניין בדיעה שלי ולוקח אותה בחשבון, הוא מתייעץ איתי ולא פעם נוהג לפי העצה שלי.

עם הזמן, הוא אפילו למד לשים את המחסומים שלו בצד ונפתח אלי.

היום היה יום כזה. יום עם אנרגיות טובות. עוד מהשעות הראשונות של הבוקר.

לא יכולתי להמשיך לכעוס יותר.

הדינמיקה שלנו הייתה כמו של מכונה משומנת היטב.

העבודה הפיזית, הדברים האישיים, התכנון המקצועי לעתיד. מילה אחת, מבט אחד, ידענו מה צריך לעשות ומתי, למי צריך להגיד מה. כל אחד מילא את התפקיד שלו במערכה.

והיום כאילו להגביר את הכל.. בפגישה חשובה שהייתה, פגישה שהוא חיכה לה הרבה זמן, הוא נתן לי את הבמה להגיד את דעתי ודאג שיתייחסו אליה ברצינות.

אולי מבחינתו זה טריוויאלי, אבל מבחינתי זה משמעותי. זה מראה לי שאני לא מובנת מאליו ושהוא כן מעריך אותי ואת הדיעה והעזרה שלי. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתי. במיוחד במעמד הגורמים האלה לעומת המעמד שלי.

אני לא יכולה לכעוס עליו יותר. 

אולי זה משהו דפוק אצלי שאני לא יכולה לכעוס גם כשמגיע למישהו, אבל זו אני. הוא חשוב לי.

חשוב לי הרבה יותר מהכעס שלי. 

הוא, לעומת אחרים, לא פגע בי בכוונה, וכשאמרתי לו שנפגעתי, הוא מייד התנצל ואפשר היה לראות עליו שהוא באמת התכוון לזה. 

לא. אני באמת לא יכולה לכעוס עליו יותר.

מתגעגעת אבל גם לא.

חסרות לי  השיחות, חסר לי הריח, אבל בעיקר חסר לי המגע.

עם כל ההורמונים המציפים את גופי, אני חרמנית בטירוף, אבל לא מסוגלת לשחרר ולאפשר לאופציות שיש לגעת בי. סוג של מחסום חדש בראש.

עייפה כל הזמן ונרדמת בכל מצב, אבל החלומות ההזויים מעירים אותי אז השינה לא טובה ומועילה.

מנסה לעשות דברים אחרים, דברים מרגיעים, אבל לא מצליחה להתרכז בשום דבר.

מתחילה לארגן את כל מה שצריך, אבל לא עומדת בקצב והזמן הולך ומתמעט. 

אני רוצה להיות מוכנה אבל אני גם לא רוצה שזה יהיה מוקדם מדי. 

אני יודעת שבסוף הכל יסתדר, ככה זה תמיד. אני תמיד רוצה שהכל יהיה מוכן מראש כדי להוריד דאגות אבל איכשהו יוצא שכלום לא מוכן עד הדקה ה90.

אם רק הייתי יודעת מתי תהיה הדקה הזו.. היה יכול להיות יותר פשוט.

אני רוצה אבל גם לא. 

חודשיים שלא כתבתי.

חודשיים שלמים עמוסים בהתרחשויות לטוב ולרע.

חודשיים קשים, פיזית ונפשית. אנשים שמאכזבים ואנשים שהתגובות שלהם היו כל כך לא הולמות עד שבאמת כבר לא ידעתי איך להגיב. 

אלה היו חודשיים בהם סבלתי משלל תופעות שהלכו והחמירו, אך מהרגע בו עלו על הסיבה.. תוך יום וחצי כל התופעות חלפו.

אבל בחודשיים האלה הבנתי שיש בחיים שלי גם לא מעט אנשים שבאמת אכפת להם ממני. כאלה שתומכים בי ונמצאים שם עבורי גם כשאני עוד שנייה נופלת. כאלה שחושבים עלי ועוזרים לי להתכונן לעתיד לבוא. בזכות אנשים אלה לא הרגשתי צורך לפרוק בכתיבה. הייתה לי את התמיכה אותה הייתי צריכה. אמנם היא לא הייתה מהגורמים שמהם חשבתי שתבוע התמיכה וזה עצוב אבל שימח אותי לגלות כמה עני חשובה לאחרים שהוכיחו זאת לא רק במילים אלא גם במעשים, בהבעת עניין, הקשבה, חיבוק(ים) וסבלנות.

בחודשיים האלה הפסקתי להתייחס לדברים השליליים ונתתי פחות מקום לגורמים המאכזבים בחיי. השתדלתי לשמור על מחשבות חיוביות. אפילו כשהיו רגעים שהייתי בטוחה שהכל הלך לעזאזל השתדלתי לחפש עת הדברים החיוביים בסיטואציה המסריחה. העובדה שהקפתי את עצמי באנשים שאכפת להם ממני מאוד עזרה (ועדיין עוזרת).

בינתיים זה עובד. אני רגועה יותר, פחות עצבנית, פחות כועסת. מופתעת ומאוכזבת לרגע, מאפשרת לעצמי להפנים ולהבין את התחושה ומשחררת וממשיכה הלאה.  לא שורפת גשרים אבל גם לא מחזקת אותם.

שליש מהדרך כבר מאחורי. כשאסיים את שני השלישים הנותרים אתחיל דרך חדשה וחיים חדשים.