אז מחר אמור להיות היום שלי.
זה קורה פעם בשנה.
אבל מחר לא יהיה היום שלי וזאת תהיה הפעם הראשונה, או ש.. במחשבה נוספת זו בעצם לא פעם ראשונה..
זוכרת שלפני כמה שנים, ביום שלי, נסעתי למרכז כדי להיות עם מישהו מיוחד, אבל לא קיבלתי את המתנה היחידה שרציתי. קיבלתי דברים אחרים. מיותר לציין שהתאכזבתי. מאז התרגלתי לאכזבות. למדתי להגיד מה אני רוצה אבל באותה מידה לא לקוות בכלל שזה יקרה. זו הדרך שלי לאחרונה להימנע מאכזבה.
אני יודעת שאם אקבל מחר (או אפילו מחרתיים) את המתנה שאני מייחלת לה כבר שנים, אני אסתכל על הרבה דברים אחרת, אני יודעת מה רמת ההקרבה בנתינת מתנה כזו. אולי אם אקבל את המתנה המיוחלץ אולי אפילו אצליח לשחזר חלק מהדברים שאיבדתי בדרך. אני אפילו להצליח להרגיש שוב את הרגשות שלא הרשתי לעצמי להרגיש בשנים האחרונות. להעיר את הלב מקהות החושים.
לצערי, ניסיון החיים לימד אותי לא לקוות שמשהו יקרה, אלא אם כן אני עושה אותו בעצמי, אבל יש דברים שאי אפשר לעשות לבד.
והנה, אני בעיצומו של תהליך עצום שבמהלכו אני לומדת שוב ושוב עד כמה כוח הרצון שלי עצום אל מול המכשולים והקשיים שבדרך. זה לא אומר שאני לא מקטרת, זה לא אומר שאני לא נשברת, אבל בסוף כל יום, לפני שאני הולכת לישון, אני חושבת על היום שעבר, ואני גאה בעצמי, כי אני עשיתי מה שאני יכולה והצלחתי לשרוד את קשיי היום והתקדמתי עוד צעד אל עבר המטרה.
בינתיים גם למדתי!
למדתי מי תמיד זמין בשבילי, מי תמיד תומך בי, מי אומר לי את האמת (גם כשהיא לא נעימה) ומי רק מדבר באוויר, שמתי לב מי תמיד "יודע הכי טוב" ומי מנסה להבין יחד איתי מה יהיה טוב עבורי.
למדתי הרבה! על הסביבה ועל עצמי. למדתי להציב מטרות ריאליות כאלה שאני יכולה לעמוד בהן. למדתי שיש גם פנטזיות ושדווקא הן לא תלויות בי.
למדתי להאמין בעצמי.
אז מחר אולי לא יהיה היום שלי, אבל הוא בהחלט יהיה התחלה של הכנה לקראת הרגע שישנה את חיי.
אז..
מחר זה יום.. יום שלישי.
מקווה שיהיה "פעמיים כי טוב".
