הבלאגן בראש שלי..

די עם ה"אבי נעלבי"! 

אני עייפה אני עמוסה ואין לי לא חשק, לא כוח וממש אין לי זמן.. 

לא זכור לי שחזרתי לצבא ואני בכוננות שעתיים להחזיר טלפון לבסיס, אפילו בהגשת עבודות אני מגיעה לשעה לפני דד ליין. ושלא אתחיל לתאר את כמות השיחות שלא נענו מההורים (והם שיחקו אותה בסופ"ש הזה).. 

בוחרת בקפידה כיצד אני מנצלת כל דקה. אולי מחר אצליח לנשום קצת ואז אתן קצת יחס לאנשים. 

אבל בינתיים, לא מצליחה להבין למה הם נעלבים, במיוחד כשהם יודעים כמה אני עמוסה.

אני מבקשת יותר מדי?!