כבר הרבה זמן שלא נסעתי באוטובוסים.. לא ידעתי היום אפילו מה להציג לנהג כשעברתי אוטובוס.
ועכשיו, כשצריך לחזור, שכחתי לגמרי שאני אפילו לא יודעת מאיפה לקחת אוטובוס הבייתה. מוצאת את עצמי הולכת ברגל (וכותבת תוך כדי), מטפסת פה על ההר במטרה להגיע כמה שיותר קרוב ואולי למצוא בדרך תחנה עם קו שיקח אותי הבייתה, או לפחות קרוב למקום שאוכל להחליף קו.
מרגישה כמו מפגרת, כשהדמעות מתחילות לעלות. אני יודעת שזה לא נכון, אז למה אני בכל זאת מרגישה כאילו זרקו אותי הצידה?
אבל מצד שני.. זאת אשמתי. אני לא יכולה להאשים אף אחד.
מה חשבתי לעצמי?!
ולמה בכלל אני ממשיכה לחפש את האוטו שלו במחשבה שאולי הוא יבוא להציל אותי מהליכה הלא נגמרת הזאת?!
הלו!
ילדה!
תתבגרי כבר!
היה לך שבוע שעבר שבוע טוב, מה חשבת?! שזה יימשך?!
ניצלת את מכסת הדברים הטובים שיכולים לקרות לך לפחות לחצי שנה הקרובה!
תתעוררי!
תסתכלי לפחות על הצד הטוב.. תראי איזה יפה הנוף מפה..
