אחרי 4 ימים של חפירה חוזרת.. ביום ראשון היו לי 3 המועדי ב' של המבחנים.. הייתי בלחץ, בלילה כל הזמן התעוררתי ובבוקר, אפילו שהכנתי הכל מראש, לא הצלחתי להתאפס ואפילו לא ביצעתי את מטלת הבוקר. לא עזר בכלל שהגעתי לביה"ס לגלות שהקדימו את המבחן בחצי שעה ולא הודיעו על זה באתר של הכיתה. יצאתי בהרגשה רעה מהמבחנים וכל סיכוי לשיפור במצב רוח נעלם.
בעבודה הייתה משמרת קשה.. יש איזשהו וייב לא טוב במחלקה בזמן האחרון והתרוצצתי הרבה, מה שלא עזר בכלל לכאבי גב שלי. בסוף המשמרת כבר בקושי עמדתי על הרגליים וכל צעד הורגש היטב בגב. חזרתי הבייתה הפוכה לגמרי.
למחרת בבוקר תכננתי לישון עד מאוחר ממש כי הערב שלי מתוכנן להיות ארוך ועמוס, אבל התעוררתי מוקדם ממה שתכננתי. התכנון לקבל זריקה לטיפול בכאבי גב התפוגג ככל שהזמן עבר. בצהריים התחילו הודעות בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה.. המבחן שהיה אמור לשלב 3 קורסים, זה שהיה אמור להיות בראשון הקרוב.. בוטל. אה ו.. יש ציונים! נכנסתי לבדוק מה גורלי. עברתי את שלושת המבחנים, אבל משום מה לא שמחתי, רק הרגשתי תחושת הקלה. בשעות אחה"צ המוקדמות הוא כבר אוסף אותי ואנחנו כבר בדרך לאירוע.
כל הערב הרגשתי חסרת תועלת. אני רגילה לעזור יותר, רגילה לעשות יותר ולהוריד ממנו את הנטל אבל הפעם השתעממתי, התבאסתי והרגשתי כאילו אני הנטל. רוב הערב, אני וכאב הגב שלי ישבנו לבד. וגם כשישבתי איתו, הייתה פקצה שדאגה להשתלט על השיחה. כן, יכולתי להגיד משהו ולסתום לה את הפה אבל.. זה יכול לחזור אלי בהפוכה בהמשך וזה דיי ברור שמי שתקבל גב זו לא אני. אולי פעם כן.. היום כבר לא.
מדי פעם הגיעו חברים וישבו איתי קצת, שלא ארגיש לבד, אלה הרגעים היחידים שבאמת נהניתי בהם, שיכולתי לדבר עם מישהו, שלא ישבתי לבד, הייתה אפילו חברה שהייתה איתי כמעט שעה וחצי, היה שלב שממש רציתי לחבק אותה.
סוף הערב הגיע, כבר היה מאוחר (או מוקדם לפנות בוקר) הגב שלי כבר צעק הצילו. בנסיעה חזרה הבייתה הרגשתי כל בור ואבן שהיו בכביש.. ואז הוא לקח את היד שלי והחזיק אותה חזק. מלבד התגובות הרגילות שהמגע שלו מעורר בגוף שלי, עם היד שלו ביד שלי, בעזרת המגע שלו, אני יכולה להתמודד עם כל כאב. ואז רמזור.. לידנו נעצר רכב מוכר והוא לקח את היד. הדקות שעברו בנסיעה הקצרה יחסית בלי היד שלו פתאום הרגישו כמו נצח. ואז.. הוא שוב לקח את היד שלי. כאילו הרגיש שכואב לי בלעדיה. הוא עצר בחנייה מתחת לבית שלי ובפעולה אחת שעבורו ודאי הייתה קטנה, כאילו החזיר לי את הנשימה. הנסיעה הזו חזרה הייתה שווה את כל הערב העלוב.
אתמול ראיתי שהפקצה פירסמה תמונה איתו, אפילו שהוא אמר לא לפרסם. אבל ברור שהוא לא יגיד לה כלום. רציתי לחזור לישון אבל ידעתי שרק מהבאסה אני לא אצליח להרדם. אז שמתי את הג'ינס שקניתי בשני בצהריים ונסעתי להורים לאכול שאריות של "על האש" מאתמול. אחרי האוכל שמתי לב שיש לי קרע בצד של הג'ינס. הג'ינס חדש! לבשתי אותו אולי 3 שעות וכבר נקרע?! לא יודעת מה יותר, מבאס או מעצבן.. כאילו לא מספיק שהמצב רוח שלי מחורבן בימים האחרונים. אני אלך היום להחזיר/להחליף אותו.
הלילה שוב לא הצלחתי לישון מרוב כאבים ובבוקר בקושי יצאתי מהמיטה. אז הבוקר כבר התחיל עקום. הגעתי בזמן לביה"ס ואפילו טיפה מוקדם יותר, אבל משום מה.. היום הייתה בעיית חנייה יותר מהרגיל. עשיתי כמה סיבובים עד שמצאתי חנייה וגם היא הייתה רחוקה והייתי צריכה ללכת הרבה ברגל. נכנסתי לכיתה באיחור אבל עדיין בטווח המותר. שיעור משעמם אבל המרצה נחמדה..
בהפסקה המרכזת הגיעה לכיתה ובישרה לי חדשות טובות לגבי המשך הלימודים. ממש טובות! ירדו לי דמעות מרוב אושר! כבר שבוע שלא היו לי סיבות לשמוח בגללן.
ראיתי את הצפי לו"ז לשבוע הבא וכנראה שיהיה יום שיהיה לי בוקר פנוי.. אני אוהבת את הימים האלה שבבוקר אני לא לומדת ולא עובדת. כבר מחכה להגיע ליום הזה.
היום בערב נפגשת עם חברות לערב בנות, מצב הרוח בטח ישתפר כשאהיה איתן.
עכשיו נשאר לי רק לטפל בכאב גב.