הבוקר התעוררתי יחסית מוקדם לשעה שאני רגילה בסופי שבוע. אבל התעוררתי מחלום שהשאיר לי טעם מר להמשך היום.
מכירים את זה שבחלום התודעה שלך מפרשת מקום שנראה כמו משהו אחד כמשהו אחר, או שיודעים ששנייה לפני זה קרה משהו, אפילו שהוא לא היה חלק מהחלום, שרואים מישהו ויודעים מי זה אפילו שמעולם לא ידעתם איך הוא נראה?! אז משהו כזה היה לי.
בקצרה.. בחלום הייתי צריכה לעזוב את הדירה שלי שאני מאוד אוהבת ולמצוא דירה אחרת. בסוף נאלצתי להתפשר על דירה עלובה באזור עלוב ומרוחק של העיר, המובילים איבדו לי חלק מהדברים וגם הייתי צריכה להרכיב את כל הרהיטים מחדש לבד. הייתי מבואסת נורא אבל יותר מזה. כולם נעלמו פתאום, כולם היו עסוקים, לא זמינים, לא ענו לטלפון וכו'.
אח שלי - שממנו אני לא ממש מצפה לכלום בתקופה האחרונה אבל בכל זאת הופיע בחלום, ההורים שלי - שאני כבר רגילה להיות זו שלא בסדר כל הזמן ויחד עם זאת הם עדיין מצליחים לכווץ לי את הלב בכאב, והחברים שלי.. בעיקר שניים ספציפיים. הם בחלום דאגו להגיד לי בבירור שאין להם זמן בשבילי.
קורה שאני זוכרת את החלומות שלי, אבל זה לא קורה הרבה. זה קורה בעיקר כשמשהו מטריד אותי או כשמשהו מפחיד אותי. והבוקר התעוררתי וזכרתי את החלום וזכרתי את התחושה. התחושה ליוותה אותי כל היום.
ואני תוהה.. האם יש לזה קשר לאירועי השבוע האחרון?
אני חושבת שכן.
"את טובה מדי" - הרבה פעמים אמרו לי את זה.
אני לא חושבת שזה נכון.
אני חושבת שזו לא אני שטובה מדי, שאכפתית, שדואגת לאחרים קודם ולעצמי בסוף (אם בכלל).
זו לא אני שמנסה להיות בסדר עם כולם, שמוכנה לספוג את המכות ולשתוק כדי שלמישהו אחר, שחשוב לי, יהיה טוב ושהוא יהיה שמח.
זה לא אני שכן..
זה אתם שלא!
אני לא אשתנה. אני אמשיך להיות "טובה מדי".
אבל לאט לאט דברים אחרים ישתנו..
לאט לאט הגישה לרגשות האמיתיים שלי תתרחק.
הגישה לפתיחות שלי תיחסם.
זה כבר קרה בעבר.
המשכתי לדאוג לכולם, אבל הגישה אלי, לתוכי, לרגשות האמיתיים שלי נחסמה.
המשכתי לדאוג לכולם, אבל משהו בתוכי כבה, כבר לא הרגשתי עצב או שמחה, פשוט הרגשתי חלולה.
אני מרגישה שזה כבר התחיל לקרות.
כבר קשה לי להיקשר, קשה לי לספר, לבטוח, להאמין.
רוצה להרגיש, אבל כשמשהו מתחיל, כשכבר מרגישה ניצוץ של רגש, אני מייד קוברת אותו תחת מחשבות.
אולי עדיף שאמשיך ככה, רק עם המחשבות. אהיה ראציונאלית, מחושבת, אפעל להשיג את המטרות שלי, אעשה מה שצריך..
אבל בלי רגש.
נכון, בלי שמחה.
אבל גם בלי כאב ואכזבה.
זהו, זה חלק מהדברים שישבו לי על הלב.
הייתי צריכה לפרוק ולשפוך. לפחות חלק..
היו לי כמה ימי באסה.
מחר יהיה יותר טוב. יתחיל יום חדש, שבוע חדש והשמש תזרח גם עלי.
שבוע טוב.
הוא חייב להיות טוב!
