קראתי עכשיו שמישהי כתבה שכשאוהבים מישהו עושים בשבילו הכל, הכל בשביל שיהיה לו טוב, שלא יכאב לו, מתאמצים בשבילו ומזיזים הרים וגבעות..
זה נכון. זה פשוט בא בטבעיות. בלי שהצד השני אפילו יבקש.
אבל מה קורה כשהצד השני לא מזיז הרים וגבעות בשבילך?! גם כשמבקשים? כששמים לב שהצד השני לא באמת מתאמץ?!
כשזה היה התלתלים השחורים כולם ידעו שאסור להגיד מילה, חשיבות התלתלים השחורים הייתה ידועה לכולם גם אם אף אחד לא אמר זאת בבירור. אבל התלתלים האדומים.. כולם כבר יודעים שהם באים, עוזרים, דואגים, מסדרים, עובדים קצת (לפעמים אפילו ממש הרבה), אבל הם לא באמת חשובים. אדום זה נחמד.. צריך מדי פעם קצת אדום, זה טוב למצב רוח. משתמשים קצת, מנצלים קצת ומזיזים הצידה עד הפעם הבאה שנצטרך אותם. אפשר לדרוך עליהם והם יספגו וישתקו. מדי פעם זורקים עצם, נותנים מילה טובה וזהו.
לפעמים כשאני נוהגת ומשהו קורה, אני מוצאת את עצמי תוהה מה יקרה אם תהיה לי תאונה. אני יודעת שהטלפון הראשון שלי יהיה אליו. אבל השאלה היא, האם אני מספיק חשובה בשביל שהוא יבוא? לא לביקור אחרי יום או יומיים, אלא האם הוא באמת יבוא.
אני מפחדת מהתשובה.
במהלך השבוע לא כתבתי. לא הרגשתי צורך. שום דבר לא בער לי בבטן ועשה בלאגן. על אף העומס והלחץ היה לי טוב! הרגשתי טוב!
הרגשתי מלכה! 👑
כל יום דאגו לי, פינקו אותי, התחשבו בי, הקשיבו לי ואפילו זכרו כל מה שאמרתי. פאק, אפילו החברות שלי היו חשובות רק בגלל שהן החברו שלי.
אתמול כל הבוקר נחתי, האכילו אותי ופינקו אותי וזה הרגיש מוזר. אני לא רגילה לזה, לפעמים לא יודעת מה לומר ואיך להתנהג. זה לא בא לי בטבעיות.
אני שמחה, כיף לי, טוב לי, אבל אני לא באמת יכולה להגיד שאני מאושרת. אולי כי אני פשוט לא יודעת מה זה אושר, אולי זה מפחד.
אני עדיין סומכת ובוטחת בצורה טוטאלית ובעיניים עצומות רק באחד. בכל צעד שאני עושה אני חושבת עליו. מה יחשוב, מה יגיד.
עכשיו הגיע הסופ"ש, אבל כמה הודעות הרסו לי את כל המצב רוח הטוב. אני יודעת שאני לא במקום הראשון, אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה, אבל ההבנה שאני גם לא במקום השני ואפילו לא בשלישי או הרביעי.. זו הרגשה מסריחה.
נאמרו (נכתבו) שתי המילים שכל כך רציתי לשמוע.
רק חבל שהן הגיעו רק אחרי שכבר הייתי עם דמעות בעיניים.
ומרוב תסכול רק הגבירו את הדמעות.
😢
