הרבה דברים קרו בחיים שלי בשבועות האחרונים.
אבל אני יכולה לעמוד זקופה ולהגיד ש.. טוב לי.
אני מנסה שוב.
האמת היא שאני חושבת שזה בעיקר בזכותך. הראש שלי אמנם תמיד פתוח לשמוע, להקשיב ולקבל אבל הלב שלי היה סגור ונעול מאחורי חומות גבוהות. בזכותך הצלחתי להוריד את החומות ואפילו לפתוח את הלב. נכון שכל פעם שאני עושה את זה אני מסתכנת בפגיעה וכאב, אבל לפעמים הכאב הזה שווה. בזכותך אני לא מפחדת יותר מכאב. למדתי שאני יכולה להתמודד עם הכאב, להפנים אותו, להכיל אותו, ללמוד ממנו ולהמשיך ולהתקדם. לתת צ'אנס לדברים ולא להיסגר.
לפני שבוע בערך סיפרתי לך בקצרה, בעיקר כי הבנתי שזה כבר לא סתם, שאני לא מדמיינת ושאני יכולה להגיד את הדברים בקול מבלי לפחד שתתנפץ לי הבועה בפרצוף.
אמנם לא ראיתי את הבעת הפנים שלך ולא ידעתי אם אתה באמת שמח או רק שמח בשבילי. אבל בכל מקרה, שמחתי מאוד כשאיחלת לי בהצלחה. זה חשוב לי. הרגשתי הקלה. הדעה שלך חשובה לי. תמיד הייתה ותמיד תהיה.
היום כבר דיברנו קצת יותר והתעדכנו קצת.
ואז השיחה הבלתי נמנעת...
זה אמנם היה צפוי אבל עדיין זה צבט.
חזרתי לכמה דקות למקום הנעים והבטוח הזה שבין הידיים שלך.
השתדלתי לחרוט בזיכרון שלי את התחושה.
לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שאני ארגיש ככה.
עכשיו מרגישה מוזר. אולי אפילו מפחדת.
מרגישה סוג של ריקנות.
משהו בחיים שלי נעלם.
איזשהו חלל שנוצר בחזה ששואב הכל פנימה.
מקשה על הנשימה.
הדמעות מאיימות לפרוץ.
התחלות חדשות הן מרגשות אבל גם מפחידות.
ואתה כבר לא פה לתפוס אותי אם אני אפול.
אוהבת אותך מאוד ויודעת שגם אתה אותי.
ומה עכשיו?
עכשיו אני צריכה לקחת נשימה עמוקה ולנסות להתקדם הלאה.
מקווה שאתה יודע שלא משנה עם מי אהיה..
תמיד אהיה שלך.