לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הבלאגן בראש שלי..

כשיש יותר מדי דברים בראש ופחות מדי אנשים לדבר איתם...
כשצריך לעשות סדר בראש, לשפוך הכל החוצה דרך הידיים זה עוזר.
כותבת הכל כל מה שיוצא ומתי שיוצא. ואם צריך חוזרת אחורה ומוסיפה, משנה ניסוח כדי שיהיה יותר נכון, יותר מדוייק.
ואז קוראת.

https://www.youtube.com/watch?v=WziA88-n02k
לפני 7 שנים. 14 ביולי 2017 בשעה 18:15

יש אנשים שאוהבים להיות במטבח עם הסירים,

מכינים לעצמם דייסה, מרק ושאר תבשילים.

אך אל תתלוננו בסוף אם התוצאה לא לטעמכם

את מה שיש בקערה אתם בישלתם לעצמכם

אתם ערבבתם, בחשתם והוספתם תוספות

ואתם שתיבלתם בנדיבות וחרכתם בלהבות.

אז תאכלו בשקט את מה שיש לכם בצלחת

ו.. בבקשה... תנו לי לחיות את חיי בנחת.

 

 

אז כן.. טוב לי ואני מרגישה נחת. לא זוכרת מתי הרגשתי ככה. אני אומרת כל מה שיש לי על הלב. ולא מפחדת שהוא ישפוט אותי. העדינות המהולה באגרסיביות.. זה כנראה מה שאני צריכה. הוא מפנק אותי, דואג לי, קשוב וכל כך עדין.. אבל WOW!!.. איך שהוא יודע להיות קשוח..
אני מתפתלת לו בידיים וזה הכל מאהבה. יהיה מסכן מי שיעצבן אותו או חס וחלילה ינסה לפגוע ביקר לליבו.
לפעמים אני מקצינה דברים ומחכה לראות מה תהיה התגובה. עדיין קשה לי להאמין שזה אמיתי. כל הזמן דרוכה ומחכה למכה שתגיע. הרי זה לא יכול להיות כזה טוב.. חייב להיות איזה קאץ'. 

חושבת הרבה בימים האחרונים על כל מני דברים שנאמרו. לא ממש יודעת איך לעכל אותם או איך אני מרגישה לגביהם. עכשיו כשאני חושבת על זה.. גם אין לי ממש עם מי לדבר על זה.
לא חושבת שאני רוצה לפרט על זה פה.

שוב מרגישה בודדה במערכה.

ניסיתי לדבר היום עם אחת האחיות במחלקה, סיפרתי לה על משפט שנזרק לאוויר ועל התגובה. סיפרתי שבעצם לא הצלחתי להבין, לא את המשפט ולא את התגובה.
חשבתי שאם אני אגיד דברים בקול זה יעזור לי להבין מה דעתי, מה אני מרגישה..   זה לא עבד.

בינתיים הגעתי להחלטה שאני מנקה מעצמי גורמים שליליים. מנקה מעצמי אנשים שקרנים, תכמנים ואנשים צבועים.

כמובן שאי אפשר לעשות זאת ב100%, תמיד יהיו גורמים שליליים. מישהו בעבודה, בלימודים, איזה שכן או משהו בסגנון שאין ברירה ואי אפשר להוציא אותו לחלוטין מהחיים. אז את אלה לפחות אני אגביל לדברים המקצועיים נטו. הם לא צריכים להיות חלק מהחיים הפרטיים שלי. גם לצמצם את האינטראקציה איתם למינימום הדרוש זה מבורך.

מתרחקת.

אולי זה קשה. אולי עצוב. אולי אפילו כואב.
אבל אם יש משהו שהבחור הצהוב לימד אותי.. זה שאני יכולה להתמודד עם הרבה יותר ממה שאני חושבת. אבל אני מקווה שאני לא אצטרך להגדיל את הרשימת הגורמים השליליים.

 

עצוב לי שאנשים אומרים שאכפת להם אבל בוחרים לשבת בצד ולשתוק כשאחרים פוגעים בי.

אבל כן עצוב לי שאין לי חבר לדבר איתו, להתייעץ איתו, מישהו שנמצא בצד שלי, שמבין אותי ויכול לעזור לי לפרש את המחשבות שלי.

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י