מרגישה כמו אחרי משמרת לילה.
מותשת.
היה לי קשה להירדם אתמול.
המון מחשבות.
גם כשכבר נרדמתי התעוררתי המון פעמים במהלך הלילה.
הרבה זמן לא כתבתי. גם הרבה זמן לא דיברתי ושפכתי, העמדתי פנים שהכל בסדר, ועדיין מעמידה פנים ושוב לובשת את המסיכה עם החיוך. דברים הצטברו לי בבטן, ממשיכים להצטבר. אתמול בלילה כתבתי קצת. אולי אם אחזור לכתוב אצליח להגיע למסקנות/תובנות כלשהן.
אז בהתחלה זה היה כי העדפתי להתרכז בלימודים למבחן, זה היה הדבר הכי חשוב, לעבור את המבחן ולאפשר לעצמי להתקדם בעתיד.
האמנתי לכל מה שנאמר לי, על פניו הכל הרגיש מעולה.
הרגיש שאני מתקדמת, רוכשת כלים, מכינה את הקרקע לעתיד.
עכשיו.. לא יודעת, אולי אני מפחדת. מפחדת שבחיים האמיתיים שוב נכשלתי.
אתמול זה התחיל, נוצר סדק במסיכה.
אמרתי שמשהו מפריע לי.
לא ציפיתי לתגובה שקיבלתי.
אולי אני לא בנויה לזה.
התעייפתי כבר מכל האכזבות.
אולי אני צריכה לשתוק ולהגיד תודה על מה שיש לי, להנמיך ציפיות ולהפסיק לרצות יותר.
להבין שזה המקסימום שאני אזכה לו ולהפסיק לקוות שאקבל משהו יותר מזה.
אולי הגורל שלי הוא בכלל להיות לבד ואני סתם מבזבזת אנרגיות.
לא יודעת עדיין איך להמשיך מפה ומה לעשות.
