השנים הכי יפות של אישה

דיכאון. הכל נכבה.

גם הרגשות הכואבים, לא כל שכן הנעימים. דממה שמכסה על כאוס וטינופת. לזוז לא בחשבון, כשאני פוסעת מהמיטה אל הברז אני צריכה לדחוף פילים. אין לי כוח בגוף. כל האנרגיה שלי מושקעת, או מבוזבזת על הדכאון הזה. 

הוא בא כשהחרדה הגיעה לשיא שאחריו אי אפשר יותר. המוח מכבה את המפסק הראשי ועובר למצב שינה. גם כשאני ערה אני ישנה, גם כשאני עושה יוגה, או מהנהנת לשלום למישהו שעובר על פני. אני לא מזהה אנשים. אני לא מזהה את עצמי.

לא יכולה לשאת קרבה, היא טומנת בחובה סכנה איומה להידחות, להינטש, להיפגע, להתאכזב. אני לבד בתוך עצמי. מזניחה את עצמי כמה שהמקום הזה מאפשר. נזהרת מחיבורים, נזהרת מרגשות, נזהרת ממילים. לא לקרוא ולא להקשיב, לא ליצפות ולא לצפות.

דממה שמכסה על רעש אימים. דכאון.