פעם, לפני שנים, הכלוב החזיר אותי לכושר כתיבה. הייתי חלוד כפומפייה, כל משפט הכי פשוט עלה בכאב (ולא בקטע כיפי), וכיוון שלא היה לי נסיון דומה קודם לכן, תהיתי אם פשוט איבדתי את זה.
או אז, מישהו כתב משהו מעצבן בפורום (מפתיע, אני יודע). נדמה לי שזו היתה איזושהי הגנה על התעללות בבעלי-חיים. הוא חשב שבע"ח הם צעצועים שאפשר להשתמש בהם ולזרוק, או משהו בסגנון. נאלצתי לסשן אותו (לא בקטע כיפי), ולהפתעתי, גיליתי שהעצבים עושים בשבילי את עבודת הכתיבה. האצבעות רקדו על המקלדת מבלי שהראש אפילו היה צריך לעקוב.
תוך דקות הדיון התפתח (זה כאילו שלאנשים לא היו חיים מחוץ לכלוב. אני בטוח שהיום זה שונה). לצדי התייצבו חבורה של גברים ונשים נורמליםות, וחשוב מכך, אל הטמבלול כותב-הפוסט הצטרף עוד איזה טרול, שבשרו היה עסיסי וריחני ונוח לצלייה (ספציפית טרולים הם לאקונה מבחינת התעללות בבעלי חיים). תוך זמן קצר, ולפני שהבנתי זאת בעצמי, כל המחסומים הוסרו, ושבתי לכתוב. בכלוב, מכל המקומות. משהו באנונימיות, באווירה חסרת הטאבו-ים וביכולת להכניס את המילים "מצבטי פטמות" לתוך טקסטים מבלי שאף אחד ירים גבה איפשר חירות שלא היתה בפורומים אחרים, והחלודה הוסרה בקצב אימתני.
בחודשים האחרונים שמתי לב בהדרגה שאני מתקשה לכתוב. צירוף של נסיבות הוציא מחדש את איש-הפח שבי. באיזשהו שלב שאלתי את עצמי אם כדאי לנסות שוב את התרופה שעבדה פעם. אפילו טרחתי והגעתי הנה ועשיתי פרופיל והכל, אבל זה לא קרה. הפורומים לא נראו מפתים (מפתיע, אני יודע). חשבתי על בלוג, אך זה נראה כנטל גדול מדי.
או אז, מישהו כתב משהו מעצבן בפורום (מי האמין שזה עדיין קורה?). הפעם זו היתה מיזוגניה. הוא חושב שנשים מופלות לטובה והוא, הגבר המסכן, קורבן של המטריארכיה (אלה לא היו מילותיו המדוייקות, כמובן, אני מגזים במספר ההברות הרצופות). לא התכוונתי להגיב, כי טרול בפורום. אבל הראש שלי לא עקב, והאצבעות עשו כרצונן. הדבר הבא שאני יודע, שואלים אותי למה אין לי בלוג.
אז בבקשה, אני נותן לקוסמוס ליהנות מהספק. בואו נראה לאן זה יוביל.