דיכוטומיה שקרית

"כמה?!", היא לא האמינה למשמע אוזניה.

"חודש", חזרתי.

"בבקשה אדוני, בבקשה לא", היא התחילה לייבב תוך שהיא זורקת את עצמה לרצפה ומתחילה ללקק את כפות רגליי. שפחה מאומנת, בזאת אין ספק.

"כן", פסקתי. אני טס ולא אהיה פה חודש, אסור לך לגמור בלעדיי, אז לא תגמרי חודש. די פשוט, כשחושבים על זה".

"אני לא אעמוד בזה, אדוני"

"בוודאי שכן, אחרת נעלה מחדש לדיון את חגורת הצניעות לשנה שלמה. מעדיפה את הדיון הזה?"

"לא אדוני! היא יללה וליקקה ביתר שאת, בבקשה לא. אני לא אגמור חודש אדוני".

"אני שמח שכשאנחנו מדברים בהגיון אנחנו מגיעים להסכמה", אמרתי. היא התייפחה קלות, אבל לא היה לי ספק בכך שתעמוד במשימה.

 

***

חודש הרחק ממנה. שיחות וידאו ותו לא. לעתים השתעשעתי בה ויזואלית עם מצבטים ופלאגים ושאר פרפראות, ולעתים פשוט שוחחנו כשהיא על הברכיים וידיים מאחורי העורף. לעתים דרשתי ממנה לישון בכלוב (בו היתה דרה כמה שעות ביום לפחות דרך קבע) באזיקים ולשחרר את עצמה בבוקר, הגם שזה לא היה מספק כמו לנכוח שם ולעשות זאת בעצמי. דבר אחד היה ברור מאוד, היא לא גמרה, ולא תגמור עד שאחזור. מובן מאליו ששאלתי אותה, הגם שידעתי את התשובה. רציתי לראות את הפה מתעוות בתסכול, ואת הידיעה, ההפנמה, כמה שהיא שלי. היא עשתה כמיטב יכולה להיות טובה, לשמח אותי, לגרות אותי, אבל לשנינו היה ברור שזה לא הולך לשנות את גורלה, ובאיזשהו שלב נראה היה שהיא השלימה עם זה.

 

***

אחרי חודש, כשחזרתי, לא בזבזתי זמן (את הזמן שלי לפחות). איך שהגעתי הביתה היא חיכתה לי בתנוחה הרגילה, עירומה על הברכיים וידיים מאחורי העורף להבליט את שדיה. חיבקתי אותה מבלי להקים אותה, ושאלתי אם היא התגעגעה אלי. "כן!!!" היא כמעט צווחה. "התגעגעת אלי או התגעגעת לגמור?", התחכמתי. היא הסמיקה. "אליך אדוני...וגם לגמור". שיבחתי את הכנות, הרמתי אותה, השלכתי אותה על המיטה, ובלי גינוני נימוסין מיותרים חדרתי אליה בחוזקה עד שגמרתי. היא התנשמה בכבדות. מצפה לתורה. בשיא הטבעיות התגלגלתי לצדה והתחלתי מתענג על קימורי גופה. "אדוני?", היא שאלה. "כן?" השבתי. "אני מקנאת ממש... מותר לי בבקשה לגמור גם? בבקשה בבקשה בבקשה!". לא יודע איך ולמה זה עבר בדעתי, אבל אמרתי "את יודעת מה, בואי נעשה את זה מעניין". פניה נכמרו.

 

"עוד שבוע יש לך יומולדת", אמרתי. האם את מעדיפה לגמור עכשיו, באופן רגיל, או לגמור באופן ספקטקולרי ביום ההולדת שלך, עוד שבוע?".

היא לא היססה: "עכשיו! בבקשה! לא גמרתי חודש ואני לא מסוגלת יותר!"

"אוקיי", השבתי. "יש רק שתי דרכים סבירות לקבוע זאת. האחת היא שאני אחליט, אבל אני מודה שההחלטה לא פשוטה. השניה היא משאל עם".

"משאל עם?!", היא לא הבינה ולא האמינה בד בבד.

 

"כן", השבתי. אנחנו הולכים היום למסיבה. מה שאני רוצה זה שתגשי לכל חברינו שנפגוש שם, ותסבירי את המצב שלך – מחד, לא גמרת חודש ואת מתה לגמור. מאידך, עוד שבוע יש לך יומולדת, ואני רוצה לתת לך אורגזמה שלא תשכחי בחיים. בשלב הזה תגישי להם טופס עם שתי טבלאות, והם יסמנו – מבלי שתדעי מה הם בוחרים – האם לתת לך לגמור היום או להכריח אותך לחכות עוד שבוע. נראה כמה טובים החברים שלך".

היא האדימה כמו אבטיח. "ברצינות?".

"לגמרי", אמרתי, זה הסיכוי היחיד שלך לגמור היום. אני מקווה שהשקעת בחבריםות שלך לאחרונה.

 

***

הכנתי עבורה את טופס המשאל, והוריתי לה מה בדיוק להגיד לכל חבר\ה בטרם יסמנו את תשובתם, באופן נסתר ממנה. היה עליה להסביר את המצב, לתת להם לסמן, ולמסור לה את הפתק מקופל, תוך איסור מוחלט עליה לפתוח אותו או להציץ.

כשחזרנו הביתה הכנתי את הבמה להצגה הגדולה:

היא נכלאה בכלוב שלה, עירומה, עם מצבטים יפניים על פטמותיה ששרשרתם כרוכה סביב סורגי הכלוב כך שאפילו בתוך הכלוב לא היה לה מרחב תמרון בלי להכאיב לעצמה נוראות. פיה נחסם בגאג, ידיה אזוקות מלפניה. היא קיבלה את הויברטור האהוב עליה, והוראות להביא את עצמה לסף גמירה. כשהיא תהיה על הסף, הסברתי, אחשוף את התוצאות, ואז או שהיא תגמור, או שהיא תפסיק מיידית, תבלה את הלילה בכלוב עם המצבטים והאזיקים ותחכה שבוע נוסף לגמור בנוסף לחודש שכבר חיכתה.

היא היתה מתוחה ומרוגשת ברמות שלא ראיתי ממה קודם לכן.

היא התחילה לגרות את עצמה. עם הויברטור המשובח, הכאב מהמצבטים וההימצאות בכלוב = הבית השני שלה, סף הגמירה לא אחר לבוא. היא זעקה דרך הגאג שהיא קרובה מאוד, שהיא תכף לא תוכל לעצור זאת.

"אוקי", אמרתי, רגע האמת".

פתחתי את טופס משאל העם.

היא שאלה בסך הכל 13 חברים וחברות.

האמת? ציפיתי לתוצאות אחרות. החברים שלה היו יותר סאדיסטיים ממה שנתתי להם קרדיט.

"שפחה, 6 בעד לתת לך לגמור. 7 אומרים לחכות עוד שבוע, אבל הגדילו לעשות והוסיפו פרצוף עצוב עם לב. אלה החברים שלך וזאת החלטתם. עצרי מיד".

הצרחה שהיא נתנה מבעד לגאג היתה תמהיל מושלם של תסכול, תדהמה, כעס וחוסר אמון שחבריה יעשו לה דבר כזה.

לקחתי ממנה את הויברטור, כיסיתי אותה בשמיכה, נישקתי אותה, והותרתי לה לישון בכלוב, עם המצבטים והגאג ואזיקים, וחמור מכך, התובנות שהתבגשו בלבה אודות חבריה, ומצבה.

 

שבוע לאחר מכן ארגנתי לה יומולדת שלא תשכח, בו, בין השאר, היא היתה העוגה (תצלום עם נרות מטפטפים עליה באלבום שלי), ואת האורגזמה שקיבלה באותו היום לא תשכח מן הסתם לעולם. האם היה שווה לחכות? לא לי התשובות. אבל לפחות מעט מהאמון שלי בשיטה הדמוקרטית הושב (גם אם נסכים שהיא יעילה לצורכי סאדיזם בלבד).

 

 

 

להפתעתי, אחרי שנים רבות שלא כתבתי כאן (הן מסיבות מובנות מאליהן כמו עצלות וחוסר זמן, והן מסיבות מיסטיות טעונות הוכחה דוגמת הטענה שיש חיים מחוץ לכלוב), התחלתי לאחרונה לקבל כמה וכמה הודעות על הכתיבה שלי, וחלקן מגדילות לעשות, ומבקשות שאכתוב משהו בהשראת ו\או שמוקדש למבקשת.

 

כידע, אני לעולם אינני מחמיץ הזדמנות לעשות משהו חביב וכיפי שיגזול מזמני ולא צפוי להועיל לי בשום צורה אמיתית, אז קדימה!

 

הכללים ברורים - שלחו לי הסבר כללי (לאו דווקא מאוד מפורט) על מי אתן, תארו סיטואציה, ואני אקח את זה משם. אשתדל להתמיד ולכתוב כל יום.

 

בהצלחה לנו! 

 

נ.ב  - כן כן, זה יכלול את חלק ג' של הידידה. מבטיח. והפעם מבטיח גם לקיים.

<סיפור אמיתי. לקריאת חלק א'>

 

כנראה שזה הדבר האחרון שהיא ציפתה לו, שאשאיר אותה לבד ואתן לה להמתין במצב הזה. אזוקה, כאובה, מכוסת עיניים ונוטפת.

מצויין, חשבתי. שתתבשל קצת במיצים שלה (pun לחלוטין intended). בחורות שנראות ומתנהגות כמוה לא רגילות שנותנים להן לחכות, בטח לא כשהן מציעות את עצמן, בטח ובטח לא בצורה כזו. טוב שתפנים היטב עד כמה היא לא בשליטה בסיטואציה, ומחוץ לאזור הנוחות שלה, חשבתי. הרציונאל הדומיננטי להשאיר אותה כך ולסור לרגע הצידה היה ללא רבב.

 

חוץ מזה, הייתי צריך שניה לעכל.

 

עד לפני 20 דקות, היא היתה ידידה. אמנם בחורה מושכת מאוד, אבל לא כזו שחשבתי עליה בצורה כזו. מישהי שהולכים איתה לסרט עם עוד חברים, מדברים איתה על לימודים ועבודה, מקשיבים לרכילות על האקס שלה וחייהם הווניליים להגעיל. עכשיו היא עירומה, קשורה ברצועה ופתוחה לרווחה על הרצפה בסלון שלי. שינוי קל.

השארתי אותה שם והלכתי לכיוון המקלחת. לא שלא ידעתי את זה קודם לכן, אבל כשהורדתי את הבגדים נוכחתי ויזואלית לדעת שאני יותר קשיח וזקוף משחוויתי זה זמן רב, כמעט עד כדי כאב. חופשי ממגבלות הבגדים, הזין שלי התמתח עוד יותר, והתחנן לתשומת לב. נזפתי בו (טוב, לא באמת, אני לא מדבר עם הזין שלי. בדרך כלל), החוויה הזו מיוחדת מכדי להפוך אותה חומר לאוננות מהירה. נכנסתי למקלחת, ובניגוד לקלישאה לא פתחתי רק את המים הקרים, כי זה מטופש.

כשעמדתי מתחת למים – הזין שלי מתוח למלוא אורכו ולא מראה כל סימן רגיעה, סיינפלד שיקר לנו – ניסיתי לעכל ולהפנים את הסיטואציה. הייתי צובט את עצמי כדי להאמין שזה אמיתי, אבל העדפתי לחכות ולצבוט אותה. ניסיתי לחשוב מה עושים עכשיו, כמה רחוק לוקחים את זה היום. רגע, היום? בכלל תהיה עוד פעם? יש מצב שאחרי זה אנחנו חוזרים ל"היי" לבבי ונשיקה על הלחי מדי פעם?

יצאתי מהמקלחת, נכנסתי (בקושי, אנטומיה מטופשת) לתחתונים ולג'ינס אחר. אם אתפשט בעקבותיה, זה יהיה כשהיא תהיה מודעת לכך ותחווה זאת. נעלתי גם נעלי עבודה, מהסוג בהן מתהלכים כשהחדר כולו מאזין, כדי שכל צעד שלי יהדהד באוזניה. ידעתי שהיא שומעת שיצאתי מהמקלחת, ושהיא מחכה לבואי, מן הסתם דרוכה כולה. לקחתי את הזמן, פוסע קלות בחדר השינה בלי מטרה מיוחדת, רק כדי להעצים את הציפייה שלה. ניסיתי לדמיין מה היא מרגישה כרגע. זה העביר בי רטט.

חזרתי לסלון, חצי לא מאמין שהיא עדיין תהיה שם.

אבל היא היתה שם. בדיוק כמו שהשארתי אותה. על הברכיים, חשופה, לא רואה דבר, ידיים כבולות מאחורי הגב, מחוברת ברצועה לידית ארון גבוה באופן כזה שגם אם מאוד תרצה לא תוכל להשתחרר עם ידיים כבולות. ומצבטים.

וריר, כמה ריר, נוזל מפיה החסום, על החזה שלה, על הפטמות שבמצבטים, על הרצפה.

למשמע כניסתי כתפיה הזדקפו וגופה הקטן ננעל.

הסתכלתי בה כמה שניות ארוכות לפני שדיברתי. איזו יצירה מפוארת היא.

"את בסדר?"

היא הנהנה.

"את רוצה שאוציא לך את הגאג?"

היא הנהנה במרץ.

"את מעדיפה שאוציא לך את הגאג, או שאוריד את המצבטים?"

לזה היא לא ציפתה. בחירה אכזרית. שניהם גרמו לה סבל. היא אמרה משהו לא ברור מבעד לגאג. נשמע כמו "אתבטים". מה זה יכול להיות?

 

ניגשתי אליה, עדיין עומד, וחיבקתי את ראשה בזרועותיי. לחיה ואפה נצמדו לקדמת הג'ינס שלי. בהרגישה את הבליטה האימתנית שם, היא התחילה לחכך בה את פניה. איכשהו, הבנתי את המסר. היא לא מנסה סתם לחרמן אותי, אלא להביע רצון, לשדר לי שהיא מרוצה מהסיטואציה, שטוב לה, כמו שחתולה מתחככת ברגל. אחזתי בחלק האחורי של ראשה והצמדתי אותה חזק יותר, מחבק אותה, בחיבה גם כן. היא השמיע קול גרגור קל. feline מוחלטת.

התכופפתי, ובאיטיות ובעדינות הוצאתי את הגאג מפיה. היא נשמה עמוק, שואפת כמה שיותר. ציפיתי לאכזבה על פניה מכך ששחררתי אותה מהסבל המשני מבחינתה, אבל לא. פניה אמרו הקלה ואושר.

"את בסדר, ילדה? עדיין טוב לך?"

"כן אדוני" היא אמרה ללא היסוס.

"את רוצה שאוריד גם את המצבטים?"

"כן אדוני, בבקשה!"

שלחתי יד לעבר המצבט הימני, ובעדינות הסרתי אותו. לא משנה כמה עושים זאת בעדינות, ידעתי, זה יכאב, בוודאי בפעם הראשונה. פניה התעוותו בחדות. "את מוכנה לשני?" היא הנהנה. השני ירד, אותה עווית כאב. ירדתי לעמידת כפיפה, ובפעם הראשונה, נגעתי בה בפי. לא סתם בה. נישקתי את החזה שלה, ספציפית את הפטמות, שאותן גם עיסיתי עם הלשון תוך כדי כך שכל החלק הקדמי של השד אחוז בוואקום בפי. תוך פחות משניה עוויות הכאב התחלפו בגניחות עזות.

זה היה הרגע להביט בעיניה. נעמדתי בחזרה, והסרתי את כיסוי העיניים. היא מצמצה שניה או שתיים, ואז התסכלה עלי, והבינה שהיא בוהה במפשעה שלי, בבליטה דרך הג'ינס. להפתעתי, היא קידמה את ראשה קלות, ונישקה את הבליטה. ואז, רק אז, הסתכלה למעלה, אלי.

חייכתי חיוך מעומק הלב, ופעם נוספת חיבקתי את ראשה והצמדתי אותה לזקפה עטויית המכנס שלי. חלקנו חיבוק ארוך. היא הגניבה נשיקה נוספת.

"בואי"

שחררתי את ידית הרצועה מידית הארון, ואז את התפס מהקולר. אחזתי בזרעותיה מאחור ועזרתי לה לקום, וללכת לכיוון חדר השינה. עצרנו ליד המיטה. התלבטתי לרגע.

"על הברכיים", אמרתי, והיא ירדה על ברכיה למרגלות המיטה, ידיה עדיין אזוקות מאחורי גבה. ישבתי על המיטה כך שאני אמנם לא בגובה העיניים איתה, אבל לא מאלץ אותה להסתכל למעלה. ליטפתי אותה.

"יש משהו שאת לא רוצה שיקרה היום?"

"לא אדוני"

"את בטוחה?"

"כן אדוני"

"אני שואל שוב, את רוצה להיות שפחה שלי?"

"כן אדוני. אני רוצה לציית לכל מה שתגיד, אדוני", היא אמרה מבלי שנשאלה.

חיבקתי אותה פעם נוספת. נהייתי רכרוכי לעת ערב.

"אני רוצה לוודא שאת מבינה מה זה אומר. עד עכשיו וידאתי איתך שאת איתי בכל צעד, ולא באמת עשיתי לך משהו, עם כל הכבוד לגאג ואזיקים. מעכשיו אני לא אשאל אותך אם לעשות משהו או לא. אני, כמובן, אהיה קשוב לך, ואת נדרשת, לא מתבקשת, נדרשת, לומר לי אם יש בעיה כלשהי או אם משהו מפריע לך. אבל בעיקרון, אלא אם כן את אומרת לי אחרת, מעכשיו הנוחות שלך והרצונות שלך לא משנים, ואני עושה איתך ולך מה שבא לי, ברור?"

"כן אדוני" היא אמרה. בקול רם, בהתלהבות, אבל ברצינות המתבקשת.

"אוקיי", אמרתי, תוך שאני פותח את מגירות השידה שליד המיטה, איפה שנשמרים השוטים, הפלוגרים, הדילדואים ושאר הדברים הכיפיים. "אז בואי נעשה את רציני".

 

 

<המשך – עם יותר אקשן, אל דאגה – יבוא>

 

<עריכה: בעקבות עצה, הפוסט פורסם גם בפורום>

אז כידוע, יש קטע כזה באתר ש'שולטים' מדברים עם נשלטות חדשות, ואומרים להן דברים בסגנון "את לא נשלטת אמיתית", "את לא באמת בדסמית, רק קינקית לייט", "את בסה"כ שולטת מלמטה" ושאר עמודי תווך פילוסופיים מהתורה הבדסמית המקודשת שהם פרשניה הבלעדיים.

שמעתי על זה אתמול פעם נוספת ממישהי שדיברתי איתה, שכל חטאה היה לומר למישהו שהיא חסרת נסיון ולא יודעת עדיין מה היא רוצה ולמה (למרות שהיתה יחסית סגורה על זה שהיא לא רוצה לנקות לו את הבית). על כן, היא שמעה שהיא בכלל לא בדסמית ובטח שלא נשלטת אמיתית. והתעצבנתי, יען כי זה מעצבן, ואני אדם לוגי.

אז למען שלוש קוראותיי השולטות, שני קוראיי השולטים, וממש המון ניקים כפולים שפתחתי בעצמי כדי שיהיו לי יותר צפיות, דיסקליימר לטובת נשלטות חדשות:

 

אמנם, רובנו נסכים שאם אדם רוצה אך ורק ספנק פה ושם, זה לא מה שרוב הנוכחיםות פה יכנו בדסמ, ובמקרה כזו לגיטימי לומר שאדם הוא קינקי;

ואמנם, רובנו נסכים שיש דבר כזה 'שליטה מלמטה'  - מצב בו הנשלט\ת רוצה שייעשו בו או בה דברים מסויימים, ועל כן מתמרנ\ת את השולט\ת כדי שייעשו הדברים האלה. צריך להגיד ביושר שאם נוציא מהאתר את כל השולטיםות מלמטה, לא יישארו מספיק אנשים כדי שכלובי יוכל לממן את שפע האחוזות ומכוניות הפאר שלו, או לאכול.

אלא מה, שראשית, לחלוטין לא סביר לקבוע זאת לגבי מישהי שעדיין לא התנסתה ולכן לא יודעת מי ומהי ומה היא רוצה במובן בדסמי. ושנית, השולטים דנן נוטים להשתמש באמירות המגמדות האלה, לגמרי במקרה, אחרי שמישהי מסרבת לזרום עם הרצון שלהם. כי היא לא קוראת להם "אדוני" ישר על שיחת הצ'אט הראשונה, או לא "יורדת על ארבע, כלבה" מיד בשורת הפתיחה, או מאיימת שלא להשתמש במרכך כשהיא תבוא מיד לכבס לאדון את התחתונים (בכל זאת מכירים כבר ארבע דקות).

בקיצור, מדובר בטקטיקה נלוזה, בין אם נעשית במודע ובין אם מתוך נלוזות כללית. מי שלא התנסתה, שלא תיתן לאף אחד לתמרן אותה כך.

ומי שלא מסכימה איתי – לא בדסמית אמיתית.

מצב ה"אחי" בדיאלוגים, במיוחד בקרב צעירים ימח שמם, יצא משליטה.

 

קודם כל, יש ממש המון אנשים שאני לא רוצה לחשוב על עצמי כאח שלהם, וזה אופנסיב ומפר את המרחב הבטוח האישי שלי כשהם קוראים לי אחי. אבל זה בעיקר כי אני אליטיסט מתנשא ארור, ימח שמי (לא אופנסיב).

 

אבל מעבר לכך, מבחינה שפיותית טהורה - זה פשוט לא ייתכן. הייתי עכשיו במכון כושר (זה סיפור אמיתי, לא סתם מנסה להשחיל את הפרט שאני מתאמן בפוסט בכלוב) (כמו כן, ללא קשר, אני סופר חתיך. סיפור אמיתי), ושני נערים בתיכון - כל אחד מהם 1.80 מ' גובה ו-3.90 מ' רוחב ועוד לא סיימו לגדול, כמובן - ניהלו שיחה על בחורה. לפחות אני חושב שהם ניהלו שיחה על בחורה, כי רוב התוכן היה די מעורפל, לאמור:

 

נער א': אין אחי, אתה לא מבין אחי, היא משהו אחר אחי.

נער ב': וואלה אחי?

נער א': אחי, אתה מדבר איתה אחי, ואתה בכלל לא שומע אחי

נער ב': אחי ככה זה בחורות אחי

בחור רנדומלי א' <רוצה לעבוד על אותו מכשיר שהם תוקעים עבור כולם בגלל השיחה שלהם, ככל שניתן לקרוא לזה שיחה>: אחי, אתה עובד על המכשיר אחי?

נער א': עובדים פה אחי

רנדומלי א': סבבה אחי, אבל יאללה אחי לתקתק סבבה אחי?

נער ב': יש אחי <?>

בחור רנדומלי ב' <רוצה לעבוד על אותו מכשיר שאני תוקע משום שאני בוהה בשיחה שלהם>: אחי, אתה עובד על המכשיר אחי?

אני: לאאאאאא <עוזב, הולך הביתה באטרף, מעלה מאסת שריר בכוח הרצון בלבד (סיפור אמיתי)>

 

*

 

לפרוטוקול, גולדסטאר עשו קמפיין "אחי, חלאס עם האחי" לאחרונה, אבל: 1. זה אוקסימורון 2. גולדסטאר לא יודעים מה זה אוקסימורון 3. גולדסטאר מיתגו את עצמם כמיזוגנים גאים בשנים האחרונות בכמה פרסומות מחליאות, ימח שמם, ולכן הם לא מקבלים קרדיט. יהא הפוסט הזה עדות לכך שאני התחלתי את הטרנד בעצמי.

מתעוררים. התחושות והאנרגיות מהלילה הקודם עדיין שם.

 

אני: נראה לי שאני הולך להצליף בך.

היא: אולי במקום להצליף בי תביא לי מיץ תפוזים?

 

מה יכולתי לעשות כשהיא מציגה את זה ככה? ברור שהבאתי לה מיץ תפוזים.

 

אחרי זה הצלפתי בה, אבל רק כדי להעביר את הנקודה, שמבחינה לוגית שני הדברים אינם סותרים זה את זה.

 

חינוך לפני הכל.

"אתה משעמם אותי", היא אמרה.

זה בדיוק מה שרציתי לשמוע. למעשה, רק לזה חיכיתי.

שעתיים וחצי קודם לכן היא הגיעה. היא היתה ידידה שלי, התקרבנו לאורך השנה הקודמת, אבל הגבול היה ברור ומעולם לא הוזכר. היה לה חבר, אותו חבר, לאורך התקופה כולה. כשנעשינו קרובים יותר היא הרשיתה לעצמה להתלונן ולדבר על זה שהוא קצת פריג'יד, אבל לא יותר מזה. היא התעניינה בסיפורים שלי, על קולרים והיררכיה ופקודות והצלפות. העיניים שלה תמיד אורו כשהייתי מספר, לבקשתה. רק בדיעבד הבנתי שזה היה הכי קרוב מבחינתה לעניין בחיי המין.

אבל באותו רגע לא הבנתי זאת. היא הגיעה, ימים ספורים אחרי שנפרדה ממנו, והנחתי שהיא מחפשת תמיכה. צדקתי, רק טעיתי בסוג.

שעתיים ישבנו ודיברנו. היא דיברה עליו מעט להפליא. השיחה נמשכה, וגם קורותיי הבדסמיים עלו, אבל זה היה רגיל בינינו. באיזשהו שלב התחלתי לשאול את עצמי האם היא באה בציפייה ליותר מאשר דיבורים, אך גירשתי את המחשבה. היינו ידידים, לא יותר. היא היתה די חלום רטוב של מרבית הגברים, אבל זה לא שינה זאת. סטודנטית מצטיינת, חוש הומור מחודד, קטנה ודקיקה עם חזה מפואר ופנים מעוצבות, ושיער גינג'י שבא בנוהל עם עמידה איתנה על שלה ומרד תמידי. קשה היה לרצות יותר, אבל בראשית ההיכרות עמדתי בפיתוי, ועם הזמן נוצר קשר מסוג שונה. זה לא עמד להשתנות עכשיו,

אלא אם.

*

אחרי שעתיים ומשהו של שיחה, התחלנו יותר לשתוק מאשר לדבר. סיפרתי לה על קשר קצר שהיה לי עם סאבית (ככה קראנו לזה בזמנו. אני סופר זקן) מהכלוב, ועל מה שעשינו ביחד, וזה היה מספיק בשביל ששנינו קצת ננשום עמוק, כל אחד לעצמו. בשלב הזה כבר היה בי איזשהו זיק של הבנה שייתכן שהערב הולך להיות משהו שנזכור עוד הרבה זמן, אבל זה ממש לא היה ברור, רק אפשרות קלושה שנראתה קצת פחות מופרכת. ממש לא התכוונתי לשלוח יד ולגעת במישהי שאני לא יודע שרוצה זאת (אם מישהו מהקוראיםות חושב שזה עושה אותי פחות "שולט", אנא ספרו למשטרה הקרובה למקום מגוריכם), אבל איך אפשר לדעת? להגיד? יש מצב שזה רק בראש שלי, ואז אולי אהרוס לחלוטין את הקשר עם חברה קרובה.

"טוב..." אמרתי תוך כדי קימה, עושה קולות של מאוחר.

היא קמה, טיפה מאוכזבת. לא מספיק טוב. ליוויתי אותה לדלת. "את תהיי בסדר?"

"אהה...".

כמעט. עוד צעד אחד.

"מה?", שאלתי, בחיתוך דיבור קצר, בטון רציני, שלא משאיר מקום לטעויות.

היא ג'ינג'ית, היא חייבת להיות צעד קדימה. היא נצמדה אלי, מניחה אחת יד על החזה שלי, כורכת יד שניה מאחורי גבי. מקרבת את הפנים שלה לשלי כך שאני יכול להרגיש אותה מדברת.

"אתה משעמם אותי".

אוקיי.

תפסתי אותה בשתי ידיי, אוחז במותניה. הולכתי\דחקתי בה במהירות ובנחישות שלושה צעדים לתוך חדר השינה, זורק אותה באלגנטיות אך לא ברוך על המיטה, ונשכב עליה, מניח את משקלי על גבה. תפסתי את ידיה בידיי, והצמדתי אותן למיטה, לצדדיה.

"יותר מעניין לך?" לחשתי באוזנה.

"כן", היא לחשה, בקושי מביאה את עצמה להוציא קול מהפה מרוב התרגשות.

***

 

"לא לזוז, ידיים לצדדים", פקדתי. היא הזיזה את הראש מעט לאות הנהון. יכולתי לחוש את הלב שלה פועם.

לא זזתי ממנה. שלחתי יד למגירה שליד המיטה, ושלפתי את אזיקי המתכת. "ידיים מאחורי הגב", אמרתי בחדות, אך מבלי להרים את הקול. היא צייתה. אזקתי אותה, האזיקים משמיעים סדרת קליקים ארוכה ומספקת כשהם מחליקים למקומם, עד שסגרו על פרקי ידיה הדקיקים.

אחזתי בכתפיה והרמתי אותה מהמיטה. שלפתי בליינדפולד מהמגירה, וכיסיתי את עיניה. היא התנשמה.

"את בסדר, את רוצה להמשיך?" לחשתי לתוך אוזנה תוך שאני מחבק אותה.

"כן", היא אמרה בלחש, אך מבלי להסס.

"כן, מה?", שאלתי.

"כן אדוני". היא הקשיבה היטב לסיפורים שלי.

הולכתי אותה בזהירות בעיניים מכוסות מחוץ לחדר השינה, אל הסלון. הזזתי ממקומו שטיחון.

"על הברכיים", אמרתי.

היא ירדה על ברכיה.

"לפשק".

היא פישקה את ברכיה, ידיה האזוקות מאחורי הגב נחות על עקביה.

"לשבת זקוף"

היא הזדקפה, ידיים מוחזקות בבסיס הגב.

לקחתי שניה להסתכל, ולהעריך. אולי הבחורה היפה ביותר שהכרתי, אבל חשוב מכך, מישהי שעד לפני עשר דקות היתה ידידה שהדבר היחיד שקרה בינינו היה שיחות עומק. אין מילים. ועם זאת, זה הרגיש נכון.  

התלבטתי לרגע, והחלטתי (בצדק, כפי שהתברר) שהיא לא רוצה שאחוס עליה, שהיא לא רוצה שאיזהר יתר על המידה. היא באה הנה בשביל הדבר האמיתי.

"קומי", אמרתי, באותה חדות, שוב מקפיד כהרגלי שלא להרים את הקול. היא קמה, טיפה רועדת.

"אמרת שאת רוצה להמשיך, נכון?" היא הנהנה במרץ. "בסדר גמור, אבל אם משהו לא בסדר, אם את מרגישה שלא בנוח, אני רוצה שמיד תגידי לי. אני מבטיח לך לעשות מה שאני רוצה ולא להיות רך איתך, אני יודע שזה לא מה שאת רוצה. אבל יש הבדל בין לא-נוח בדסמי ללא-נוח על אמת, ואני רוצה שתגידי לי אם משהו לא בסדר, מובן?"

"כן אדוני", היא לחשה.

היא נשמה כמה נשימות עמוקות, והוסיפה להפתעתי "אני רוצה לציית לך אדוני", רועד.

"שנינו", לחשתי לה תוך שאני נצמד אליה ומחבק אותה בחוזקה, מוודא שהיא רגועה (בהתחשב בנסיבות). אז, שלפתי את מפתח האזיקים מכיס הג'ינס, ופתחתי אזיק אחד, משחרר את ידיה לנוע. הרגשתי שהיא מאוכזבת, לא מבינה.

"קומי". קמה. מאוכזבת.

"תורידי חולצה".

עד כמה שזה נשמע מוזר בהתחשב במה שקרה הרגע, זה היה המבחן. האם אנחנו עדיין ידידים שפשוט עשו צעד נמהר, או ש...

ללא היסוס, בחן השמור לנשים כמוה, היא הורידה את החולצה.

"חזייה".

היא שלחה ידיים לאחור, התירה את הקרס, והורידה את החזייה. החזה שלה עמד זקור, כולו יצירת אמנות. שדיים עגלגלים, גדולים ביחס לגופה, אבל לא גדולים מדי. עמדתי והסתכלתי בו כמה שניות, עוד לא נוגע, שום דבר לא בוער. הערכתי אותו מרחוק, מתענג על החום שהוא עורר בי, על עצם העובדה שפתאום אני יכול לראות את הציצים של אחת מחברותיי הטובות.

"מכנסיים".

בעיניים מכוסות, בעמידה, היא הורידה מכנסיים.

עוד רגע מבחן. כמה רחוק ניקח את זה?

"תחתונים".

לא היה היסוס. היא נשארה מולי עירומה לחלוטין, התחתונים שהורידה ספוגים, לא ניתן היה להתבלבל. נדמה לי שהיא העריכה את כיסוי העיניים שמונע ממנה את הצורך להביט בי באותו הרגע.

חיבקתי אותה שוב, הפעם לא ג'ינס לג'ינס, אלא ג'ינס המכסה על זיקפה אימתנית לעור כוס חשוף, חולצה לשדיים חשופים, ידיים על גב חשוף.

אזקתי אותה מחדש מאחורי הגב.

"על הברכיים".

ירדה.

"לפשק".

פישקה.

הלכתי לחדר השינה, זז קצת לאט מפאת כמה שעמד לי, אבל היא לא ידעה זאת. היא בטח השתגעה מכמה שצעדיי נשמעו איטיים ומחושבים.

הבאתי קולר, רצועה וגאג.

ראשית, אספתי את הקוקו הג'ינג'י וענדתי את הקולר לצווארה. קשה היה לפספס את הטיפה הנוזלת במורד ירכיה.

"את שמחה, קטנטונת?"

"כן אדוני"

"את איפה שאת רוצה להיות?"

"כן אדוני"

"מעולה, אמרתי", כשאני תוחב את את הגאג לפיה, ומגלה לראשונה כמה הוא קטן. שפתיה הקיפו את הגאג בקושי. "כואב לך?", שאלתי.

"אוו" היא השיבה אחרי מחשבה קצרה.

"אוו מה", שאלתי

"אוו אאוני"

"יפה".

הגיע הזמן להדגיש כמה היא חסרת אונים בסיטואציה. חיברתי את קצה הרצועה האחד לקולר, ואת הקצה עם הידית כרכתי וקשרתי סביב ידית ארון, גבוהה בהרבה מטווח ידיה האזוקות מאחורי הגב. שקשקתי את הרצועה כדי להבהיר לה את מצבה, שהיא לא הולכת לשום מקום. היא החסירה פעימה. הסתכלתי עליה, ומיד נקשתי באצבעותיי "לפשק רגליים!"

היא פישקה את ברכיה מיד, דרוכה, מתחרטת על היסח הדעת.

ט'אצ אחרון, חשבתי לי, ניגשתי בזריזות למגירה, ושלפתי את האביזר הכיפי מכולם.

חזרתי אליה, מקפיד לצעוד לאט ולתת לה לשמוע אותי מתקדם, להגביר את הציפייה.

כשהנחתי את מצבט המתכת היפני הראשון על פטמתה הימנית – עדיין מבלי לסגור – היא נרעדה לאחור. תפסתי את הפטמה, משכתי, שמתי מחדש את המצבט, וסגרתי בעדינות. דרך הגאג נשמעה אנחה.

"כואב לך"

"אן"

"כן מה!"

"כן אאוני"

"כואב מדי, או שאת יכולה להסתדר?"

היא חשבה רגע, נושמת, מעכלת. לבסוף הנהנה.

"זה אומר שאת מסתדרת עם הכאב?"

"אן אאוני.

"טוב מאוד. את צריכה ללמוד. את תמיד נשארת ברגליים מפושקות, מובן?",

 היא הנהנה שוב, במרץ.

סגרתי את המצבט השני.

"אאוו", אנחה, נשימה.

שמתי אצבע על השרשרת בין המצבטים, ונתתי נגיעה קלה. היא נאנחה ב"אאו!" נוסף, נשענת קדימה. "להזדקף!" הוריתי. היא הזדקפה, כשהאצבע שלי עדיין על השרשרת, שכעת מושכת את המצבטים שאוחזים די באכזריות בפטמותיה. היא נשמה, אבל לא הוציאה עוד אנחת כאב. שיחררתי את אצבעי.

וואו, כמה זמן התאפקתי, אבל די. העברתי ידיים על הציצים שלה, בעדינות, מתעכב סביב הפטמה, מבלי להכאיב אקטיבית עוד, רק נותן משנה תוקף בליטוף רך לעבודת המצבטים, ומשאיר אותה לחשוש כל שניה מחדש האם לא אעשה משהו אחר. הקדשתי דקה ארוכה רק ללטף את שדיה. איזה רגע.

נעמדתי בפתח המסדרון לחדר השינה, בוחן ממרחק את יצירת הפאר שפתאום נמצאה בסלוני.

המיקום שבחרתי עבורה היה מושלם, בדיוק מול המראה, כך שראיתי את גופה משני הצדדים בו זמנית. כמו בובה קטנה, מושלמת, נחה על ברכיה, צווארה בקולר שחור, מחובר ברצועה לידית הארון. קוקו גינג'י נח מעל רצועת כיסוי העיניים, ידיה העדינות באזיקי מתכת מאחורי הגב מעל עקביה החשופים, ומלפנים ציצים זקורים, נתונים בנשיכת המצבטים, שרשרת משתרכת ביניהם ומיטלטלת עם תנועותיה בעודה מתמודדת עם הכאב. כיסוי העיניים לא איפשר לראות את מבטה, וריר החל ליזול מהגאג. לבסוף, ברכיים מפושקות – וגם שם – הפעם משני הצדדים – טיפות זולגות ומותירות שובלי לחות במורד ירכיה. הסתכלתי במסלול שלהן שניות ארוכות, מנסה לדמיין איך היא מרגישה כרגע, כשהיא כבולה, עיוורת, כואבת וזולגת.

"טוב לך?" שאלתי.

"אן אאוני!" היא הנהנה במרץ.

"משעמם לך?"

"אוו אאוני!"

"מעולה", אמרתי. "אני הולך להתקלח".

 

***

<סיפור אמיתי. המשך יבוא>

 

פעם, לפני שנים, הכלוב החזיר אותי לכושר כתיבה. הייתי חלוד כפומפייה, כל משפט הכי פשוט עלה בכאב (ולא בקטע כיפי), וכיוון שלא היה לי נסיון דומה קודם לכן, תהיתי אם פשוט איבדתי את זה.

או אז, מישהו כתב משהו מעצבן בפורום (מפתיע, אני יודע). נדמה לי שזו היתה איזושהי הגנה על התעללות בבעלי-חיים. הוא חשב שבע"ח הם צעצועים שאפשר להשתמש בהם ולזרוק, או משהו בסגנון. נאלצתי לסשן אותו (לא בקטע כיפי), ולהפתעתי, גיליתי שהעצבים עושים בשבילי את עבודת הכתיבה. האצבעות רקדו על המקלדת מבלי שהראש אפילו היה צריך לעקוב.

תוך דקות הדיון התפתח (זה כאילו שלאנשים לא היו חיים מחוץ לכלוב. אני בטוח שהיום זה שונה). לצדי התייצבו חבורה של גברים ונשים נורמליםות, וחשוב מכך, אל הטמבלול כותב-הפוסט הצטרף עוד איזה טרול, שבשרו היה עסיסי וריחני ונוח לצלייה (ספציפית טרולים הם לאקונה מבחינת התעללות בבעלי חיים). תוך זמן קצר, ולפני שהבנתי זאת בעצמי, כל המחסומים הוסרו, ושבתי לכתוב. בכלוב, מכל המקומות. משהו באנונימיות, באווירה חסרת הטאבו-ים וביכולת להכניס את המילים "מצבטי פטמות" לתוך טקסטים מבלי שאף אחד ירים גבה איפשר חירות שלא היתה בפורומים אחרים, והחלודה הוסרה בקצב אימתני.

בחודשים האחרונים שמתי לב בהדרגה שאני מתקשה לכתוב. צירוף של נסיבות הוציא מחדש את איש-הפח שבי. באיזשהו שלב שאלתי את עצמי אם כדאי לנסות שוב את התרופה שעבדה פעם. אפילו טרחתי והגעתי הנה ועשיתי פרופיל והכל, אבל זה לא קרה. הפורומים לא נראו מפתים (מפתיע, אני יודע). חשבתי על בלוג, אך זה נראה כנטל גדול מדי.

או אז, מישהו כתב משהו מעצבן בפורום (מי האמין שזה עדיין קורה?). הפעם זו היתה מיזוגניה. הוא חושב שנשים מופלות לטובה והוא, הגבר המסכן, קורבן של המטריארכיה (אלה לא היו מילותיו המדוייקות, כמובן, אני מגזים במספר ההברות הרצופות). לא התכוונתי להגיב, כי טרול בפורום. אבל הראש שלי לא עקב, והאצבעות עשו כרצונן. הדבר הבא שאני יודע, שואלים אותי למה אין לי בלוג.

אז בבקשה, אני נותן לקוסמוס ליהנות מהספק. בואו נראה לאן זה יוביל.