דיכוטומיה שקרית

קורקטיות לכולם, 

הבנתי שיש טרנד שנדמה לי שהתחילה טלי, מי אם לא, לספר 10 דברים שלא ידעתם עלי.

עכשיו, מן הידועות שאינני משתתף בטרנדים, משום שהם מוזילים את הקיום בעצם מהותם.

אממה, לגמרי מותר לי לעשות משהו שגם אחרים עושים סתם כי בא לי, נכון? אז כזה.

#לאטרנד 

1. התקבלתי כסטנדאפיסט ללהקה צבאית. לא כזמר, לא כשחקן, כסטנדאפיסט. האודישן שלי נפתח במעידה (אמיתית) שלי על מטאטא שהיה שכוב בחושך בצד הבמה, הבוחנים חשבו שאני עושה קטע, נפלו מצחוק, ולא קטעו אותי עד שאחרי תשע דקות השתחוויתי וירדתי מהבמה.

2. הייתי ב-31 מדינות. ב-30 מהן היה נייר טואלט. 

3. לפני יותר מעשור חשבתי שאתחתן ואחיה בהולנד עם זוגתי ההולנדית. אחרי שנה ומשהו היא חשבה קצת (הרבה) אחרת.

4. פעם נשבר לי המפתח בתוך אזיק הרגל של הסאבית שלי. נאלצנו למצוא מישהו עם מסור חשמלי באחת בלילה (כמה טוב שיש את הכלוב). היא לא חשבה שזה כזה ביג דיל, ואני סתמתי את הפה. 

5. בעבר כתבתי פה הרבה יותר, אבל אז הייתי מאיזושהי סיבה (דבילית) בחדשות, ומישהו ידוע בקהילה זיהה אותי וכתב לי כל הכבוד וזה. אז שיניתי ניק והנמכתי פרופיל. יחסית. 

6. פעמיים נסעתי לקיץ והשארתי את כל ציוד הבדסמ חבוי במחסן שאף אחד לא נכנס אליו בבניין של ההורים. פעמיים הוא לא היה שם כשחזרתי. 

7. אני לוקה בעיוורון פנים (פרוסופונוזיה בלעז). אני מסוגל לצאת עם מישהי חודש ולא לזהות אותה בשום צורה. למעשה, זה קרה. היא לא כעסה, היא שמחה שלא סתם אמרתי לה איזו שטות. 

8. שידכתי כבר שני זוגות, ואני מחכה לשלישי כדי להבטיח לעצמי גן עדן. 

9. יש לי חולצות, תכלס, בשני צבעים בלבד. 

10. אני באמת שונא טרנדים. זה #לאטרנד 

היי, 

המצב מאוד פשוט, לשם שינוי!

אני רוצה ללכת למסיבה של הדקאדנס ביום שישי הזה. חברה טובה שלי מופיעה ואני כולי גוש תמיכה אוהבת ופלאפית, כידוע. 

אני לא זקוק - חוזר, לא זקוק - לאיזון מגדרי, פשוט לא בא לי ללכת לבד, וכן בא לי שיהיה כיף.

לאור זאת, אשמח לקנות להזמין ולקנות כרטיס למי שתרצה ללוות אותי בתור סוג-של-סאבית למסיבה. 

למה הכוונה? ובכן גם אני לא לגמרי בטוח. אני ג'נטלמן למופת (נשבע), שפוי, אדיב, נדיב, ויציב להפליא. לא יקרה שום דבר שלא תהיי מעוניינת בו, נקודה. 

(כן, אני יודע שזה גם מה שפסיכופט נפשע היה אומר. אירוני).

מה שאני מצפה זה שתהיה בינינו היררכיה כלשהי של שולט-נשלטת. אינני מגדיר כאן מה וכמה, אם סימבולית-מינימליסטית או פול הארד קור. זה יוחלט הדדית עם מי שתהיה לי הזכות ללכת עמה. 

אינטליגנטיות, שנונות - יתרון. עמוק בבדסמ - גם יתרון, אבל פחות קריטי. 

שלחי לי בבקשה הודעה אם את מעוניינת. ספרי אמרי לי בבקשה מה את מצפה מהערב,מיחסי השליטה במהלכו, וכיוב', ומובן מאליו שנרחיב את הדיבור אם מחליט שכן. וכיוב'. אשמח אם תצרפי תמונה, אך לא חובה (כמובן שאנהג בהדדיות).

נדמה לי שבמהלך הבלוג הזה אינני מתייהר, מתרברב, שוגב (מסתבר שזה הפועל הנכון) דיו.

אז בואו נדבר על פינגור. 

כששכבתי בפעם הראשונה עם אשה, לא היה לי המון מושג מה אני עושה. הכנסתי אצבע כיצד שנראה לי טבעי, והיא הגיבה ב"וווווואאאאאאווווו" שמקומו לא יכרינו  (היתה דירה שכורה). ותוך מספר שניות ביקשה רשות לגמור  (על זה הייתי חד מראש וגמרה).

הבחורה השניה שהייתי איתה, ליטרלי צעקה "מהההה, איך אתה עושה את זה???, משפט ששמעתי עוד פעמים רבות וטובות מאז. 

בקיצור, מסתבר שאני ממש, ממש, ממש טוב בפינגור. 

השיא שלי הוא להגמיר סאבית באמצעות האצבעות בלבד 8 פעמים ברצף, שאז היא ביקשה לא עוד.

אחד העונשים הקשים שהטלתי על שפחה היה להביא אותה 7 פעמים לסף גמירה, ולא להרשות לה לגמור. אחרי הפעם השביעית היא קלטה מה קורה וה-sniffles. התחילו.

עכשיו, הנה הקטע המטורף - אני לא באמת יודע מה אני עושה. מעבר ללברר איפה הדגדגן )כבר יותר מרוב הגברים) אני פשוט עושה מה שבה לי טבעי באותו הרגע. לפעמים אצבע, לפעמים יותר, בהתאם לתגובות של הפרטנרית. וכל פעם מחדש אני נשאל איך אני עושה את זה, ואין לי תשובה. 

בקיצור, היו כמה שנים יבשות מאוד ללא מערכת יחסים מינית נורמלית. הייתי *משוכנע* שאיבדתי את זה, שזה הרי לא היה שם מלכתחילה. 

מתמזמזים קצת, מצבטים (חובה), ואז אני לוקח נשימה עמוקה, ומכניס לה אצבע. 

"ווווווואאאאאאוווווו מה זההההההה איך אתה עושה עושה את זההההההה", כאילו לא חלפו שנים. גמרה מספר פעמים עד שהרשיתי לה להפסיק. 

אז זהו, אני מקבל בהכנעה את גורלי. ואת זאת שיכולות הפינגור שלי נודעו למרחקים, אפילו במקומות בהם לא היתה יד אדם (רק אצבע).

לקח: 

במופלא ממך אל תחקור

אני מאוד מכבד את הזהות של מי שמולי. בראטית, לצורך העניין, כל עוד ברורה לשנינו ההיררכיה ואצל מי השליטה בסופו של דבר. 

לפני שבוע, שיחקנו משחק די מסוכן של צ'יקן. 

היא התגרתה בי, הכלתי בהומור. 

היא לגלגה על כך שאין סיכוי שתציית לי בהוא הרגע, והכלתי בהומור. 

היא התכחשה להיותה שפחה שלי או נשלטת שלי בכלל. אמרתי "יש רק דרך אחת לגלות".

היא עלתה על המיטה, ועקצה אותי מילולית, עדיין הכלתי. 

היא החלה לטפס עלי, ממלמלת משהו על איך תבצע בי את זממה. 

בין רגע התחלף הטון שלי. לא הווליום, אבל הטון.

"יש לך בדיוק 5 שניות להתפשט ולפשק ברכיים על המיטה, ידיים מאחורי העורף, לקראת העונש שמגיע לך, ושלפתי את מצבטי הפטמות שהיא כה שונאת. 

לא חלפו 5 שניות והבראטית היתה לשפחה עירומה, בפוזה, רועדת ספק מהתרגשות ספר מפחד , מצפה למה שאחליט לעשות לה. משכתי את זה כמה שניות טובות. ושאלתי אותה "של מי את?" 

"שלך אדוני" 

ומה את?

"שפחה שלך אדוני" 

ומי שולט בכל מה שיקרה לך?, שרדתי תלך שאני מגולל את מצבטי הפטמות? 

"רק אתה אדוני" 

"מעולה" אמרתי. "משוחררת, זה היה רק כדי להוכיח נקודה". 

הצריחה שלה" אני שונאאאאאת אותך" עדיין עושה לי טוב כשאני חושב עליה. 

הידידה המפורסמת (האם חלק ג' יפורסם אי פעם? חכו עוד ארבע שנים בלבד לגלות!) דרשה שאקח אותה למסיבה.

היינו יחסית בתחילת הקשר, והיא היתה לא-יחסית בתחילת הקריירה הבדסמית שלה (שהתחילה איתי). העניין הוא שאני כבר הייתי סוס מסיבות זקן (צלול וכוחי במותניי ועוד מסוגל להיגרר ע"י כרכרת פוני-גירלז ללא קושי), אבל זקן.

אבל היא דרשה. וכשסאבית דורשת, הדום מבצע (ככה לפחות למדתי פה בפורומים).

עם זאת, הודעתי לה שאם נלך למסיבה, זה יהיה בתנאים שלי, במאה אחוז. היא הנהנה עם הגאג (מה שמעלה את השאלה איך היא באה בדרישות מלכתחילה, אבל על כך בחלק ג').

אני לא זוכר איזה ליין זה היה, אבל זה לא היה בדאנג'ן, זה היה בראשית ימי הליינים השונים, במועדון כלשהו בפתח תקווה. היה צפוי להיות, ואכן היה, עמוס לעייפה, מה שרק השביח את התוכנית שלי.

היא היתה (יש לשער שעדיין) בחורה מאוד, מאוד יפה. יפה-דוגמנית (לא שיש משהו טוב בדוגמניות וגו'). פטיטית, גינג'ית, ציצים מפוארים ממש, גדולים מהמצופה אך לא גדולים מדי, ופרופורציות שמזרימות את כל הדם לכל המקומות הנכונים. החלטתי לגרום לה (ולנוכחים, כי אם כבר, אז למה לא להשוויץ) לחוות זאת.

ירדנו מהאוטו כמה מטרים מהכניסה למקום כשהיא עוד חוקית-להסתובב-ברחוב, אך תוך כמה שניות זה השתנה. הצעדתי אותה לתוך המועדון כדלקמן: אני בחליפה, מושך אותה אחריי ברצועה. אך הרצועה לא היתה מחוברת לקולר שענדה לצווארה, אלא למצבטי הפטמות היפניים (אין כמו האכזריות שלהם) שממלאים את שדיה בכאב. בפיה גאג ענק כך שלא יכלה להוציא מילה אלא רק להסתכל ימין ושמאל ולדמיין מה היתה אומרת לו היתה יכולה, ידיה אזוקות באזיקים (משטרתיים) מאחורי הגב, ושלשאלות לרגליה. ככה, צעד קטן וכואב אחר צעד קטן וכואב, היא נכנסה למסיבה (מאה אחוז תנאים שלי, כאמור).

המקום דומה שעצר מקשקשת ונבחת. גברים (מן הסתם), נשים, וזוגות יצרו מעגל ענק שנע באיטיות לאפשר לה להתקדם, אבל לא הוריד את העיניים ממנה. אני מכיר אותה, והיא שהיא נראית פצצה ושכולם שם רוצים אותה. מעבר לזה קשה היה לי לנחש את מחשבותיה, ואם זה מה שראתה בעיני נפשה כשדרשה ללכת למסיבה.

הובלתי אותה לאחת הספות, והורדתי אותה על ברכיה. בשלב הזה הענקתי חיבוק ענק לשפחה השניה שהבאתי (או, לא ציינתי את זה שהיתה שפחה שני" "בת המזל?"). אז היתה. והתחלנו לדבר על הספה, ובאיזשהו שלב להתמזמז. כל זמן שהיא מריירת עם הגאג על הרצפה, ופטמותיה מתפוצצות. באיזשהו שלב מיציתי את האפקט, והתחלתי באירוע המרכזי שלשמו נתכנסנו.

קשרתי אותה לצלב, גאג עדיין במקומו, ידיים ורגליים אזוקות לצלב, והתחלתי בחימום קל של הצלפות בשוטים שוטים שונים, באזורים שונים, אבל מדי פעם לא עמדתי בפיתוי והצלפתי ישירות על הצילים המוצבטים. היא עמדה זאת בגבורה.

או אז.

נטלתי זוג מצבטים שונה, והצמדתי לה כל מצבט לאחת משפתות הכוס. היא התכווצה בכאב. ליטל די שי נואו.

חיברתי את שני זוגות המצבטים כך שאחד עבר על פני השני, לא בנפרד, ואז חיברתי את הרצועה לנקודות המפגש בין שני הזוגות, על השדיים ועל הכוס.

היא הסתכלה בי בבהלה. זה כל מה שהיא יכלה לעשות.

ואז התחלתי לסובב את הרצועה.

המצבטים על הפטמות נמשכו ע"י מצבטי הכוס, ולהפך, בתנועות סיבוביות חזקות שלא היו מביישות שום דום או סאבית בעולם. היא עשתה רעשים דרך הגאג, אבל לא רגע לא ביקשה לעצור. למעשה, גם לא צרחה יותר מדי. עמדה בכך בגבורה ראויה לשמה. ולי, פשוט לא נמאס לראות את הפלא הפריסטיני הזה כואב נוראות מולי, ברצוני ולרצוני, ורק בשבילי.

באיזשהו שלב הגיע זמן ההצלפות. השתמשתי בפלוגר, קיין, ושוט בול וויפ. היא, שוב, עמדה בכולם בגבורה שלא צפיתי.

כל העניין ערך בערך חצי שעה, שמיותר לציין שכל יתרת המועדון כולה צופה בנו.

וזאת היתה, ללא ספק, המסיבה הטובה בחיי.

אבל the best was yet to to come.

אנחנו אחרי בסשן, מחוברים, אוהבים. לא מספיק בשביל שלא אאזוק אותה וא-גאג אותה, אבל בכל זאת.

ואז, ניגש אלינו בחור, בתחתונים, גאג במצבטי פטמות.

העיניים שלה נפקחות כמו חורים ירוקים אדירים.

לוקח לי שלוש שניות לקלוט מה קורה.

הרי אנחנו (שלושתנו) מסתובבים באותם מעגלי עבודה, ולא חלפו שלושה שבועות מאז הסתובבנו לנו יחד באמסטרדם וקשקשנו שעות.

מעבר לכניסה, מעבר לסשן (שאחרי זה כמה חצופים העזו לחקות), מעבר להשפלה, מעבר לכל התחושות והחוויות, לא היה לי מעולם רגע טהור כמו המשא ומתן הזה שהתקיים ביניהם.

שניהם לא יכולים לדבר, עירומים, מוצלפים, מוצבטים, ושניהם – במבטי עיניים בלבד – מנהלים מו"מ מורכב וקשוח. "זה הולך להישאר פה בכל מחיר, נכון?". לקח להם שלוש-ארבע דקות להסתכל זה על זו כדי להגיע למסקנה שהם בסדר עם זה, כשאני צופה בשעשוע מצד. לא הייתי מחליף את הרגע הזה בשום דבר בעולם. תקשורת מילולית זו אובר-רייטד (אמר, וכרת את הענף עליו הוא יושב).

יצאנו מהסיבה כשאני מלווים בשפחה השניה, שהקפצנו אותה הביתה. בשלב הזה היא כבר היתה הגמא, והתנהגה בהתאם. היא נהנתה מאוד.

כשהיא יצאה, שאלתי את הידידה, איך היתה המסיבה הראשונה שלך?

היא התנפלה עלי (בקטע טוב, כן?), ורק הצליחה למלמל "איזה סקס משוגע נעשה הלילה".

"כמה?!", היא לא האמינה למשמע אוזניה.

"חודש", חזרתי.

"בבקשה אדוני, בבקשה לא", היא התחילה לייבב תוך שהיא זורקת את עצמה לרצפה ומתחילה ללקק את כפות רגליי. שפחה מאומנת, בזאת אין ספק.

"כן", פסקתי. אני טס ולא אהיה פה חודש, אסור לך לגמור בלעדיי, אז לא תגמרי חודש. די פשוט, כשחושבים על זה".

"אני לא אעמוד בזה, אדוני"

"בוודאי שכן, אחרת נעלה מחדש לדיון את חגורת הצניעות לשנה שלמה. מעדיפה את הדיון הזה?"

"לא אדוני! היא יללה וליקקה ביתר שאת, בבקשה לא. אני לא אגמור חודש אדוני".

"אני שמח שכשאנחנו מדברים בהגיון אנחנו מגיעים להסכמה", אמרתי. היא התייפחה קלות, אבל לא היה לי ספק בכך שתעמוד במשימה.

***

חודש הרחק ממנה. שיחות וידאו ותו לא. לעתים השתעשעתי בה ויזואלית עם מצבטים ופלאגים ושאר פרפראות, ולעתים פשוט שוחחנו כשהיא על הברכיים וידיים מאחורי העורף. לעתים דרשתי ממנה לישון בכלוב (בו היתה דרה כמה שעות ביום לפחות דרך קבע) באזיקים ולשחרר את עצמה בבוקר, הגם שזה לא היה מספק כמו לנכוח שם ולעשות זאת בעצמי. דבר אחד היה ברור מאוד, היא לא גמרה, ולא תגמור עד שאחזור. מובן מאליו ששאלתי אותה, הגם שידעתי את התשובה. רציתי לראות את הפה מתעוות בתסכול, ואת הידיעה, ההפנמה, כמה שהיא שלי. היא עשתה כמיטב יכולה להיות טובה, לשמח אותי, לגרות אותי, אבל לשנינו היה ברור שזה לא הולך לשנות את גורלה, ובאיזשהו שלב נראה היה שהיא השלימה עם זה.

***

אחרי חודש, כשחזרתי, לא בזבזתי זמן (את הזמן שלי לפחות). איך שהגעתי הביתה היא חיכתה לי בתנוחה הרגילה, עירומה על הברכיים וידיים מאחורי העורף להבליט את שדיה. חיבקתי אותה מבלי להקים אותה, ושאלתי אם היא התגעגעה אלי. "כן!!!" היא כמעט צווחה. "התגעגעת אלי או התגעגעת לגמור?", התחכמתי. היא הסמיקה. "אליך אדוני...וגם לגמור". שיבחתי את הכנות, הרמתי אותה, השלכתי אותה על המיטה, ובלי גינוני נימוסין מיותרים חדרתי אליה בחוזקה עד שגמרתי. היא התנשמה בכבדות. מצפה לתורה. בשיא הטבעיות התגלגלתי לצדה והתחלתי מתענג על קימורי גופה. "אדוני?", היא שאלה. "כן?" השבתי. "אני מקנאת ממש... מותר לי בבקשה לגמור גם? בבקשה בבקשה בבקשה!". לא יודע איך ולמה זה עבר בדעתי, אבל אמרתי "את יודעת מה, בואי נעשה את זה מעניין". פניה נכמרו.

"עוד שבוע יש לך יומולדת", אמרתי. האם את מעדיפה לגמור עכשיו, באופן רגיל, או לגמור באופן ספקטקולרי ביום ההולדת שלך, עוד שבוע?".

היא לא היססה: "עכשיו! בבקשה! לא גמרתי חודש ואני לא מסוגלת יותר!"

"אוקיי", השבתי. "יש רק שתי דרכים סבירות לקבוע זאת. האחת היא שאני אחליט, אבל אני מודה שההחלטה לא פשוטה. השניה היא משאל עם".

"משאל עם?!", היא לא הבינה ולא האמינה בד בבד.

"כן", השבתי. אנחנו הולכים היום למסיבה. מה שאני רוצה זה שתגשי לכל חברינו שנפגוש שם, ותסבירי את המצב שלך – מחד, לא גמרת חודש ואת מתה לגמור. מאידך, עוד שבוע יש לך יומולדת, ואני רוצה לתת לך אורגזמה שלא תשכחי בחיים. בשלב הזה תגישי להם טופס עם שתי טבלאות, והם יסמנו – מבלי שתדעי מה הם בוחרים – האם לתת לך לגמור היום או להכריח אותך לחכות עוד שבוע. נראה כמה טובים החברים שלך".

היא האדימה כמו אבטיח. "ברצינות?".

"לגמרי", אמרתי, זה הסיכוי היחיד שלך לגמור היום. אני מקווה שהשקעת בחבריםות שלך לאחרונה.

***

הכנתי עבורה את טופס המשאל, והוריתי לה מה בדיוק להגיד לכל חבר\ה בטרם יסמנו את תשובתם, באופן נסתר ממנה. היה עליה להסביר את המצב, לתת להם לסמן, ולמסור לה את הפתק מקופל, תוך איסור מוחלט עליה לפתוח אותו או להציץ.

כשחזרנו הביתה הכנתי את הבמה להצגה הגדולה:

היא נכלאה בכלוב שלה, עירומה, עם מצבטים יפניים על פטמותיה ששרשרתם כרוכה סביב סורגי הכלוב כך שאפילו בתוך הכלוב לא היה לה מרחב תמרון בלי להכאיב לעצמה נוראות. פיה נחסם בגאג, ידיה אזוקות מלפניה. היא קיבלה את הויברטור האהוב עליה, והוראות להביא את עצמה לסף גמירה. כשהיא תהיה על הסף, הסברתי, אחשוף את התוצאות, ואז או שהיא תגמור, או שהיא תפסיק מיידית, תבלה את הלילה בכלוב עם המצבטים והאזיקים ותחכה שבוע נוסף לגמור בנוסף לחודש שכבר חיכתה.

היא היתה מתוחה ומרוגשת ברמות שלא ראיתי ממה קודם לכן.

היא התחילה לגרות את עצמה. עם הויברטור המשובח, הכאב מהמצבטים וההימצאות בכלוב = הבית השני שלה, סף הגמירה לא אחר לבוא. היא זעקה דרך הגאג שהיא קרובה מאוד, שהיא תכף לא תוכל לעצור זאת.

"אוקי", אמרתי, רגע האמת".

פתחתי את טופס משאל העם.

היא שאלה בסך הכל 13 חברים וחברות.

האמת? ציפיתי לתוצאות אחרות. החברים שלה היו יותר סאדיסטיים ממה שנתתי להם קרדיט.

"שפחה, 6 בעד לתת לך לגמור. 7 אומרים לחכות עוד שבוע, אבל הגדילו לעשות והוסיפו פרצוף עצוב עם לב. אלה החברים שלך וזאת החלטתם. עצרי מיד".

הצרחה שהיא נתנה מבעד לגאג היתה תמהיל מושלם של תסכול, תדהמה, כעס וחוסר אמון שחבריה יעשו לה דבר כזה.

לקחתי ממנה את הויברטור, כיסיתי אותה בשמיכה, נישקתי אותה, והותרתי לה לישון בכלוב, עם המצבטים והגאג ואזיקים, וחמור מכך, התובנות שהתבגשו בלבה אודות חבריה, ומצבה.

שבוע לאחר מכן ארגנתי לה יומולדת שלא תשכח, בו, בין השאר, היא היתה העוגה (תצלום עם נרות מטפטפים עליה באלבום שלי), ואת האורגזמה שקיבלה באותו היום לא תשכח מן הסתם לעולם. האם היה שווה לחכות? לא לי התשובות. אבל לפחות מעט מהאמון שלי בשיטה הדמוקרטית הושב (גם אם נסכים שהיא יעילה לצורכי סאדיזם בלבד).

להפתעתי, אחרי שנים רבות שלא כתבתי כאן (הן מסיבות מובנות מאליהן כמו עצלות וחוסר זמן, והן מסיבות מיסטיות טעונות הוכחה דוגמת הטענה שיש חיים מחוץ לכלוב), התחלתי לאחרונה לקבל כמה וכמה הודעות על הכתיבה שלי, וחלקן מגדילות לעשות, ומבקשות שאכתוב משהו בהשראת ו\או שמוקדש למבקשת.

כידע, אני לעולם אינני מחמיץ הזדמנות לעשות משהו חביב וכיפי שיגזול מזמני ולא צפוי להועיל לי בשום צורה אמיתית, אז קדימה!

הכללים ברורים - שלחו לי הסבר כללי (לאו דווקא מאוד מפורט) על מי אתן, תארו סיטואציה, ואני אקח את זה משם. אשתדל להתמיד ולכתוב כל יום.

בהצלחה לנו! 

נ.ב  - כן כן, זה יכלול את חלק ג' של הידידה. מבטיח. והפעם מבטיח גם לקיים.

<סיפור אמיתי. לקריאת חלק א'>

כנראה שזה הדבר האחרון שהיא ציפתה לו, שאשאיר אותה לבד ואתן לה להמתין במצב הזה. אזוקה, כאובה, מכוסת עיניים ונוטפת.

מצויין, חשבתי. שתתבשל קצת במיצים שלה (pun לחלוטין intended). בחורות שנראות ומתנהגות כמוה לא רגילות שנותנים להן לחכות, בטח לא כשהן מציעות את עצמן, בטח ובטח לא בצורה כזו. טוב שתפנים היטב עד כמה היא לא בשליטה בסיטואציה, ומחוץ לאזור הנוחות שלה, חשבתי. הרציונאל הדומיננטי להשאיר אותה כך ולסור לרגע הצידה היה ללא רבב.

חוץ מזה, הייתי צריך שניה לעכל.

עד לפני 20 דקות, היא היתה ידידה. אמנם בחורה מושכת מאוד, אבל לא כזו שחשבתי עליה בצורה כזו. מישהי שהולכים איתה לסרט עם עוד חברים, מדברים איתה על לימודים ועבודה, מקשיבים לרכילות על האקס שלה וחייהם הווניליים להגעיל. עכשיו היא עירומה, קשורה ברצועה ופתוחה לרווחה על הרצפה בסלון שלי. שינוי קל.

השארתי אותה שם והלכתי לכיוון המקלחת. לא שלא ידעתי את זה קודם לכן, אבל כשהורדתי את הבגדים נוכחתי ויזואלית לדעת שאני יותר קשיח וזקוף משחוויתי זה זמן רב, כמעט עד כדי כאב. חופשי ממגבלות הבגדים, הזין שלי התמתח עוד יותר, והתחנן לתשומת לב. נזפתי בו (טוב, לא באמת, אני לא מדבר עם הזין שלי. בדרך כלל), החוויה הזו מיוחדת מכדי להפוך אותה חומר לאוננות מהירה. נכנסתי למקלחת, ובניגוד לקלישאה לא פתחתי רק את המים הקרים, כי זה מטופש.

כשעמדתי מתחת למים – הזין שלי מתוח למלוא אורכו ולא מראה כל סימן רגיעה, סיינפלד שיקר לנו – ניסיתי לעכל ולהפנים את הסיטואציה. הייתי צובט את עצמי כדי להאמין שזה אמיתי, אבל העדפתי לחכות ולצבוט אותה. ניסיתי לחשוב מה עושים עכשיו, כמה רחוק לוקחים את זה היום. רגע, היום? בכלל תהיה עוד פעם? יש מצב שאחרי זה אנחנו חוזרים ל"היי" לבבי ונשיקה על הלחי מדי פעם?

יצאתי מהמקלחת, נכנסתי (בקושי, אנטומיה מטופשת) לתחתונים ולג'ינס אחר. אם אתפשט בעקבותיה, זה יהיה כשהיא תהיה מודעת לכך ותחווה זאת. נעלתי גם נעלי עבודה, מהסוג בהן מתהלכים כשהחדר כולו מאזין, כדי שכל צעד שלי יהדהד באוזניה. ידעתי שהיא שומעת שיצאתי מהמקלחת, ושהיא מחכה לבואי, מן הסתם דרוכה כולה. לקחתי את הזמן, פוסע קלות בחדר השינה בלי מטרה מיוחדת, רק כדי להעצים את הציפייה שלה. ניסיתי לדמיין מה היא מרגישה כרגע. זה העביר בי רטט.

חזרתי לסלון, חצי לא מאמין שהיא עדיין תהיה שם.

אבל היא היתה שם. בדיוק כמו שהשארתי אותה. על הברכיים, חשופה, לא רואה דבר, ידיים כבולות מאחורי הגב, מחוברת ברצועה לידית ארון גבוה באופן כזה שגם אם מאוד תרצה לא תוכל להשתחרר עם ידיים כבולות. ומצבטים.

וריר, כמה ריר, נוזל מפיה החסום, על החזה שלה, על הפטמות שבמצבטים, על הרצפה.

למשמע כניסתי כתפיה הזדקפו וגופה הקטן ננעל.

הסתכלתי בה כמה שניות ארוכות לפני שדיברתי. איזו יצירה מפוארת היא.

"את בסדר?"

היא הנהנה.

"את רוצה שאוציא לך את הגאג?"

היא הנהנה במרץ.

"את מעדיפה שאוציא לך את הגאג, או שאוריד את המצבטים?"

לזה היא לא ציפתה. בחירה אכזרית. שניהם גרמו לה סבל. היא אמרה משהו לא ברור מבעד לגאג. נשמע כמו "אתבטים". מה זה יכול להיות?

ניגשתי אליה, עדיין עומד, וחיבקתי את ראשה בזרועותיי. לחיה ואפה נצמדו לקדמת הג'ינס שלי. בהרגישה את הבליטה האימתנית שם, היא התחילה לחכך בה את פניה. איכשהו, הבנתי את המסר. היא לא מנסה סתם לחרמן אותי, אלא להביע רצון, לשדר לי שהיא מרוצה מהסיטואציה, שטוב לה, כמו שחתולה מתחככת ברגל. אחזתי בחלק האחורי של ראשה והצמדתי אותה חזק יותר, מחבק אותה, בחיבה גם כן. היא השמיע קול גרגור קל. feline מוחלטת.

התכופפתי, ובאיטיות ובעדינות הוצאתי את הגאג מפיה. היא נשמה עמוק, שואפת כמה שיותר. ציפיתי לאכזבה על פניה מכך ששחררתי אותה מהסבל המשני מבחינתה, אבל לא. פניה אמרו הקלה ואושר.

"את בסדר, ילדה? עדיין טוב לך?"

"כן אדוני" היא אמרה ללא היסוס.

"את רוצה שאוריד גם את המצבטים?"

"כן אדוני, בבקשה!"

שלחתי יד לעבר המצבט הימני, ובעדינות הסרתי אותו. לא משנה כמה עושים זאת בעדינות, ידעתי, זה יכאב, בוודאי בפעם הראשונה. פניה התעוותו בחדות. "את מוכנה לשני?" היא הנהנה. השני ירד, אותה עווית כאב. ירדתי לעמידת כפיפה, ובפעם הראשונה, נגעתי בה בפי. לא סתם בה. נישקתי את החזה שלה, ספציפית את הפטמות, שאותן גם עיסיתי עם הלשון תוך כדי כך שכל החלק הקדמי של השד אחוז בוואקום בפי. תוך פחות משניה עוויות הכאב התחלפו בגניחות עזות.

זה היה הרגע להביט בעיניה. נעמדתי בחזרה, והסרתי את כיסוי העיניים. היא מצמצה שניה או שתיים, ואז התסכלה עלי, והבינה שהיא בוהה במפשעה שלי, בבליטה דרך הג'ינס. להפתעתי, היא קידמה את ראשה קלות, ונישקה את הבליטה. ואז, רק אז, הסתכלה למעלה, אלי.

חייכתי חיוך מעומק הלב, ופעם נוספת חיבקתי את ראשה והצמדתי אותה לזקפה עטויית המכנס שלי. חלקנו חיבוק ארוך. היא הגניבה נשיקה נוספת.

"בואי"

שחררתי את ידית הרצועה מידית הארון, ואז את התפס מהקולר. אחזתי בזרעותיה מאחור ועזרתי לה לקום, וללכת לכיוון חדר השינה. עצרנו ליד המיטה. התלבטתי לרגע.

"על הברכיים", אמרתי, והיא ירדה על ברכיה למרגלות המיטה, ידיה עדיין אזוקות מאחורי גבה. ישבתי על המיטה כך שאני אמנם לא בגובה העיניים איתה, אבל לא מאלץ אותה להסתכל למעלה. ליטפתי אותה.

"יש משהו שאת לא רוצה שיקרה היום?"

"לא אדוני"

"את בטוחה?"

"כן אדוני"

"אני שואל שוב, את רוצה להיות שפחה שלי?"

"כן אדוני. אני רוצה לציית לכל מה שתגיד, אדוני", היא אמרה מבלי שנשאלה.

חיבקתי אותה פעם נוספת. נהייתי רכרוכי לעת ערב.

"אני רוצה לוודא שאת מבינה מה זה אומר. עד עכשיו וידאתי איתך שאת איתי בכל צעד, ולא באמת עשיתי לך משהו, עם כל הכבוד לגאג ואזיקים. מעכשיו אני לא אשאל אותך אם לעשות משהו או לא. אני, כמובן, אהיה קשוב לך, ואת נדרשת, לא מתבקשת, נדרשת, לומר לי אם יש בעיה כלשהי או אם משהו מפריע לך. אבל בעיקרון, אלא אם כן את אומרת לי אחרת, מעכשיו הנוחות שלך והרצונות שלך לא משנים, ואני עושה איתך ולך מה שבא לי, ברור?"

"כן אדוני" היא אמרה. בקול רם, בהתלהבות, אבל ברצינות המתבקשת.

"אוקיי", אמרתי, תוך שאני פותח את מגירות השידה שליד המיטה, איפה שנשמרים השוטים, הפלוגרים, הדילדואים ושאר הדברים הכיפיים. "אז בואי נעשה את רציני".

<המשך – עם יותר אקשן, אל דאגה – יבוא>

<עריכה: בעקבות עצה, הפוסט פורסם גם בפורום>

אז כידוע, יש קטע כזה באתר ש'שולטים' מדברים עם נשלטות חדשות, ואומרים להן דברים בסגנון "את לא נשלטת אמיתית", "את לא באמת בדסמית, רק קינקית לייט", "את בסה"כ שולטת מלמטה" ושאר עמודי תווך פילוסופיים מהתורה הבדסמית המקודשת שהם פרשניה הבלעדיים.

שמעתי על זה אתמול פעם נוספת ממישהי שדיברתי איתה, שכל חטאה היה לומר למישהו שהיא חסרת נסיון ולא יודעת עדיין מה היא רוצה ולמה (למרות שהיתה יחסית סגורה על זה שהיא לא רוצה לנקות לו את הבית). על כן, היא שמעה שהיא בכלל לא בדסמית ובטח שלא נשלטת אמיתית. והתעצבנתי, יען כי זה מעצבן, ואני אדם לוגי.

אז למען שלוש קוראותיי השולטות, שני קוראיי השולטים, וממש המון ניקים כפולים שפתחתי בעצמי כדי שיהיו לי יותר צפיות, דיסקליימר לטובת נשלטות חדשות:

אמנם, רובנו נסכים שאם אדם רוצה אך ורק ספנק פה ושם, זה לא מה שרוב הנוכחיםות פה יכנו בדסמ, ובמקרה כזו לגיטימי לומר שאדם הוא קינקי;

ואמנם, רובנו נסכים שיש דבר כזה 'שליטה מלמטה'  - מצב בו הנשלט\ת רוצה שייעשו בו או בה דברים מסויימים, ועל כן מתמרנ\ת את השולט\ת כדי שייעשו הדברים האלה. צריך להגיד ביושר שאם נוציא מהאתר את כל השולטיםות מלמטה, לא יישארו מספיק אנשים כדי שכלובי יוכל לממן את שפע האחוזות ומכוניות הפאר שלו, או לאכול.

אלא מה, שראשית, לחלוטין לא סביר לקבוע זאת לגבי מישהי שעדיין לא התנסתה ולכן לא יודעת מי ומהי ומה היא רוצה במובן בדסמי. ושנית, השולטים דנן נוטים להשתמש באמירות המגמדות האלה, לגמרי במקרה, אחרי שמישהי מסרבת לזרום עם הרצון שלהם. כי היא לא קוראת להם "אדוני" ישר על שיחת הצ'אט הראשונה, או לא "יורדת על ארבע, כלבה" מיד בשורת הפתיחה, או מאיימת שלא להשתמש במרכך כשהיא תבוא מיד לכבס לאדון את התחתונים (בכל זאת מכירים כבר ארבע דקות).

בקיצור, מדובר בטקטיקה נלוזה, בין אם נעשית במודע ובין אם מתוך נלוזות כללית. מי שלא התנסתה, שלא תיתן לאף אחד לתמרן אותה כך.

ומי שלא מסכימה איתי – לא בדסמית אמיתית.

מצב ה"אחי" בדיאלוגים, במיוחד בקרב צעירים ימח שמם, יצא משליטה.

קודם כל, יש ממש המון אנשים שאני לא רוצה לחשוב על עצמי כאח שלהם, וזה אופנסיב ומפר את המרחב הבטוח האישי שלי כשהם קוראים לי אחי. אבל זה בעיקר כי אני אליטיסט מתנשא ארור, ימח שמי (לא אופנסיב).

אבל מעבר לכך, מבחינה שפיותית טהורה - זה פשוט לא ייתכן. הייתי עכשיו במכון כושר (זה סיפור אמיתי, לא סתם מנסה להשחיל את הפרט שאני מתאמן בפוסט בכלוב) (כמו כן, ללא קשר, אני סופר חתיך. סיפור אמיתי), ושני נערים בתיכון - כל אחד מהם 1.80 מ' גובה ו-3.90 מ' רוחב ועוד לא סיימו לגדול, כמובן - ניהלו שיחה על בחורה. לפחות אני חושב שהם ניהלו שיחה על בחורה, כי רוב התוכן היה די מעורפל, לאמור:

נער א': אין אחי, אתה לא מבין אחי, היא משהו אחר אחי.

נער ב': וואלה אחי?

נער א': אחי, אתה מדבר איתה אחי, ואתה בכלל לא שומע אחי

נער ב': אחי ככה זה בחורות אחי

בחור רנדומלי א' <רוצה לעבוד על אותו מכשיר שהם תוקעים עבור כולם בגלל השיחה שלהם, ככל שניתן לקרוא לזה שיחה>: אחי, אתה עובד על המכשיר אחי?

נער א': עובדים פה אחי

רנדומלי א': סבבה אחי, אבל יאללה אחי לתקתק סבבה אחי?

נער ב': יש אחי <?>

בחור רנדומלי ב' <רוצה לעבוד על אותו מכשיר שאני תוקע משום שאני בוהה בשיחה שלהם>: אחי, אתה עובד על המכשיר אחי?

אני: לאאאאאא <עוזב, הולך הביתה באטרף, מעלה מאסת שריר בכוח הרצון בלבד (סיפור אמיתי)>

*

לפרוטוקול, גולדסטאר עשו קמפיין "אחי, חלאס עם האחי" לאחרונה, אבל: 1. זה אוקסימורון 2. גולדסטאר לא יודעים מה זה אוקסימורון 3. גולדסטאר מיתגו את עצמם כמיזוגנים גאים בשנים האחרונות בכמה פרסומות מחליאות, ימח שמם, ולכן הם לא מקבלים קרדיט. יהא הפוסט הזה עדות לכך שאני התחלתי את הטרנד בעצמי.