מצב ה"אחי" בדיאלוגים, במיוחד בקרב צעירים ימח שמם, יצא משליטה.
קודם כל, יש ממש המון אנשים שאני לא רוצה לחשוב על עצמי כאח שלהם, וזה אופנסיב ומפר את המרחב הבטוח האישי שלי כשהם קוראים לי אחי. אבל זה בעיקר כי אני אליטיסט מתנשא ארור, ימח שמי (לא אופנסיב).
אבל מעבר לכך, מבחינה שפיותית טהורה - זה פשוט לא ייתכן. הייתי עכשיו במכון כושר (זה סיפור אמיתי, לא סתם מנסה להשחיל את הפרט שאני מתאמן בפוסט בכלוב) (כמו כן, ללא קשר, אני סופר חתיך. סיפור אמיתי), ושני נערים בתיכון - כל אחד מהם 1.80 מ' גובה ו-3.90 מ' רוחב ועוד לא סיימו לגדול, כמובן - ניהלו שיחה על בחורה. לפחות אני חושב שהם ניהלו שיחה על בחורה, כי רוב התוכן היה די מעורפל, לאמור:
נער א': אין אחי, אתה לא מבין אחי, היא משהו אחר אחי.
נער ב': וואלה אחי?
נער א': אחי, אתה מדבר איתה אחי, ואתה בכלל לא שומע אחי
נער ב': אחי ככה זה בחורות אחי
בחור רנדומלי א' <רוצה לעבוד על אותו מכשיר שהם תוקעים עבור כולם בגלל השיחה שלהם, ככל שניתן לקרוא לזה שיחה>: אחי, אתה עובד על המכשיר אחי?
נער א': עובדים פה אחי
רנדומלי א': סבבה אחי, אבל יאללה אחי לתקתק סבבה אחי?
נער ב': יש אחי <?>
בחור רנדומלי ב' <רוצה לעבוד על אותו מכשיר שאני תוקע משום שאני בוהה בשיחה שלהם>: אחי, אתה עובד על המכשיר אחי?
אני: לאאאאאא <עוזב, הולך הביתה באטרף, מעלה מאסת שריר בכוח הרצון בלבד (סיפור אמיתי)>
*
לפרוטוקול, גולדסטאר עשו קמפיין "אחי, חלאס עם האחי" לאחרונה, אבל: 1. זה אוקסימורון 2. גולדסטאר לא יודעים מה זה אוקסימורון 3. גולדסטאר מיתגו את עצמם כמיזוגנים גאים בשנים האחרונות בכמה פרסומות מחליאות, ימח שמם, ולכן הם לא מקבלים קרדיט. יהא הפוסט הזה עדות לכך שאני התחלתי את הטרנד בעצמי.
