"כמה?!", היא לא האמינה למשמע אוזניה.
"חודש", חזרתי.
"בבקשה אדוני, בבקשה לא", היא התחילה לייבב תוך שהיא זורקת את עצמה לרצפה ומתחילה ללקק את כפות רגליי. שפחה מאומנת, בזאת אין ספק.
"כן", פסקתי. אני טס ולא אהיה פה חודש, אסור לך לגמור בלעדיי, אז לא תגמרי חודש. די פשוט, כשחושבים על זה".
"אני לא אעמוד בזה, אדוני"
"בוודאי שכן, אחרת נעלה מחדש לדיון את חגורת הצניעות לשנה שלמה. מעדיפה את הדיון הזה?"
"לא אדוני! היא יללה וליקקה ביתר שאת, בבקשה לא. אני לא אגמור חודש אדוני".
"אני שמח שכשאנחנו מדברים בהגיון אנחנו מגיעים להסכמה", אמרתי. היא התייפחה קלות, אבל לא היה לי ספק בכך שתעמוד במשימה.
***
חודש הרחק ממנה. שיחות וידאו ותו לא. לעתים השתעשעתי בה ויזואלית עם מצבטים ופלאגים ושאר פרפראות, ולעתים פשוט שוחחנו כשהיא על הברכיים וידיים מאחורי העורף. לעתים דרשתי ממנה לישון בכלוב (בו היתה דרה כמה שעות ביום לפחות דרך קבע) באזיקים ולשחרר את עצמה בבוקר, הגם שזה לא היה מספק כמו לנכוח שם ולעשות זאת בעצמי. דבר אחד היה ברור מאוד, היא לא גמרה, ולא תגמור עד שאחזור. מובן מאליו ששאלתי אותה, הגם שידעתי את התשובה. רציתי לראות את הפה מתעוות בתסכול, ואת הידיעה, ההפנמה, כמה שהיא שלי. היא עשתה כמיטב יכולה להיות טובה, לשמח אותי, לגרות אותי, אבל לשנינו היה ברור שזה לא הולך לשנות את גורלה, ובאיזשהו שלב נראה היה שהיא השלימה עם זה.
***
אחרי חודש, כשחזרתי, לא בזבזתי זמן (את הזמן שלי לפחות). איך שהגעתי הביתה היא חיכתה לי בתנוחה הרגילה, עירומה על הברכיים וידיים מאחורי העורף להבליט את שדיה. חיבקתי אותה מבלי להקים אותה, ושאלתי אם היא התגעגעה אלי. "כן!!!" היא כמעט צווחה. "התגעגעת אלי או התגעגעת לגמור?", התחכמתי. היא הסמיקה. "אליך אדוני...וגם לגמור". שיבחתי את הכנות, הרמתי אותה, השלכתי אותה על המיטה, ובלי גינוני נימוסין מיותרים חדרתי אליה בחוזקה עד שגמרתי. היא התנשמה בכבדות. מצפה לתורה. בשיא הטבעיות התגלגלתי לצדה והתחלתי מתענג על קימורי גופה. "אדוני?", היא שאלה. "כן?" השבתי. "אני מקנאת ממש... מותר לי בבקשה לגמור גם? בבקשה בבקשה בבקשה!". לא יודע איך ולמה זה עבר בדעתי, אבל אמרתי "את יודעת מה, בואי נעשה את זה מעניין". פניה נכמרו.
"עוד שבוע יש לך יומולדת", אמרתי. האם את מעדיפה לגמור עכשיו, באופן רגיל, או לגמור באופן ספקטקולרי ביום ההולדת שלך, עוד שבוע?".
היא לא היססה: "עכשיו! בבקשה! לא גמרתי חודש ואני לא מסוגלת יותר!"
"אוקיי", השבתי. "יש רק שתי דרכים סבירות לקבוע זאת. האחת היא שאני אחליט, אבל אני מודה שההחלטה לא פשוטה. השניה היא משאל עם".
"משאל עם?!", היא לא הבינה ולא האמינה בד בבד.
"כן", השבתי. אנחנו הולכים היום למסיבה. מה שאני רוצה זה שתגשי לכל חברינו שנפגוש שם, ותסבירי את המצב שלך – מחד, לא גמרת חודש ואת מתה לגמור. מאידך, עוד שבוע יש לך יומולדת, ואני רוצה לתת לך אורגזמה שלא תשכחי בחיים. בשלב הזה תגישי להם טופס עם שתי טבלאות, והם יסמנו – מבלי שתדעי מה הם בוחרים – האם לתת לך לגמור היום או להכריח אותך לחכות עוד שבוע. נראה כמה טובים החברים שלך".
היא האדימה כמו אבטיח. "ברצינות?".
"לגמרי", אמרתי, זה הסיכוי היחיד שלך לגמור היום. אני מקווה שהשקעת בחבריםות שלך לאחרונה.
***
הכנתי עבורה את טופס המשאל, והוריתי לה מה בדיוק להגיד לכל חבר\ה בטרם יסמנו את תשובתם, באופן נסתר ממנה. היה עליה להסביר את המצב, לתת להם לסמן, ולמסור לה את הפתק מקופל, תוך איסור מוחלט עליה לפתוח אותו או להציץ.
כשחזרנו הביתה הכנתי את הבמה להצגה הגדולה:
היא נכלאה בכלוב שלה, עירומה, עם מצבטים יפניים על פטמותיה ששרשרתם כרוכה סביב סורגי הכלוב כך שאפילו בתוך הכלוב לא היה לה מרחב תמרון בלי להכאיב לעצמה נוראות. פיה נחסם בגאג, ידיה אזוקות מלפניה. היא קיבלה את הויברטור האהוב עליה, והוראות להביא את עצמה לסף גמירה. כשהיא תהיה על הסף, הסברתי, אחשוף את התוצאות, ואז או שהיא תגמור, או שהיא תפסיק מיידית, תבלה את הלילה בכלוב עם המצבטים והאזיקים ותחכה שבוע נוסף לגמור בנוסף לחודש שכבר חיכתה.
היא היתה מתוחה ומרוגשת ברמות שלא ראיתי ממה קודם לכן.
היא התחילה לגרות את עצמה. עם הויברטור המשובח, הכאב מהמצבטים וההימצאות בכלוב = הבית השני שלה, סף הגמירה לא אחר לבוא. היא זעקה דרך הגאג שהיא קרובה מאוד, שהיא תכף לא תוכל לעצור זאת.
"אוקי", אמרתי, רגע האמת".
פתחתי את טופס משאל העם.
היא שאלה בסך הכל 13 חברים וחברות.
האמת? ציפיתי לתוצאות אחרות. החברים שלה היו יותר סאדיסטיים ממה שנתתי להם קרדיט.
"שפחה, 6 בעד לתת לך לגמור. 7 אומרים לחכות עוד שבוע, אבל הגדילו לעשות והוסיפו פרצוף עצוב עם לב. אלה החברים שלך וזאת החלטתם. עצרי מיד".
הצרחה שהיא נתנה מבעד לגאג היתה תמהיל מושלם של תסכול, תדהמה, כעס וחוסר אמון שחבריה יעשו לה דבר כזה.
לקחתי ממנה את הויברטור, כיסיתי אותה בשמיכה, נישקתי אותה, והותרתי לה לישון בכלוב, עם המצבטים והגאג ואזיקים, וחמור מכך, התובנות שהתבגשו בלבה אודות חבריה, ומצבה.
שבוע לאחר מכן ארגנתי לה יומולדת שלא תשכח, בו, בין השאר, היא היתה העוגה (תצלום עם נרות מטפטפים עליה באלבום שלי), ואת האורגזמה שקיבלה באותו היום לא תשכח מן הסתם לעולם. האם היה שווה לחכות? לא לי התשובות. אבל לפחות מעט מהאמון שלי בשיטה הדמוקרטית הושב (גם אם נסכים שהיא יעילה לצורכי סאדיזם בלבד).
