<סיפור אמיתי. לקריאת חלק א'>
כנראה שזה הדבר האחרון שהיא ציפתה לו, שאשאיר אותה לבד ואתן לה להמתין במצב הזה. אזוקה, כאובה, מכוסת עיניים ונוטפת.
מצויין, חשבתי. שתתבשל קצת במיצים שלה (pun לחלוטין intended). בחורות שנראות ומתנהגות כמוה לא רגילות שנותנים להן לחכות, בטח לא כשהן מציעות את עצמן, בטח ובטח לא בצורה כזו. טוב שתפנים היטב עד כמה היא לא בשליטה בסיטואציה, ומחוץ לאזור הנוחות שלה, חשבתי. הרציונאל הדומיננטי להשאיר אותה כך ולסור לרגע הצידה היה ללא רבב.
חוץ מזה, הייתי צריך שניה לעכל.
עד לפני 20 דקות, היא היתה ידידה. אמנם בחורה מושכת מאוד, אבל לא כזו שחשבתי עליה בצורה כזו. מישהי שהולכים איתה לסרט עם עוד חברים, מדברים איתה על לימודים ועבודה, מקשיבים לרכילות על האקס שלה וחייהם הווניליים להגעיל. עכשיו היא עירומה, קשורה ברצועה ופתוחה לרווחה על הרצפה בסלון שלי. שינוי קל.
השארתי אותה שם והלכתי לכיוון המקלחת. לא שלא ידעתי את זה קודם לכן, אבל כשהורדתי את הבגדים נוכחתי ויזואלית לדעת שאני יותר קשיח וזקוף משחוויתי זה זמן רב, כמעט עד כדי כאב. חופשי ממגבלות הבגדים, הזין שלי התמתח עוד יותר, והתחנן לתשומת לב. נזפתי בו (טוב, לא באמת, אני לא מדבר עם הזין שלי. בדרך כלל), החוויה הזו מיוחדת מכדי להפוך אותה חומר לאוננות מהירה. נכנסתי למקלחת, ובניגוד לקלישאה לא פתחתי רק את המים הקרים, כי זה מטופש.
כשעמדתי מתחת למים – הזין שלי מתוח למלוא אורכו ולא מראה כל סימן רגיעה, סיינפלד שיקר לנו – ניסיתי לעכל ולהפנים את הסיטואציה. הייתי צובט את עצמי כדי להאמין שזה אמיתי, אבל העדפתי לחכות ולצבוט אותה. ניסיתי לחשוב מה עושים עכשיו, כמה רחוק לוקחים את זה היום. רגע, היום? בכלל תהיה עוד פעם? יש מצב שאחרי זה אנחנו חוזרים ל"היי" לבבי ונשיקה על הלחי מדי פעם?
יצאתי מהמקלחת, נכנסתי (בקושי, אנטומיה מטופשת) לתחתונים ולג'ינס אחר. אם אתפשט בעקבותיה, זה יהיה כשהיא תהיה מודעת לכך ותחווה זאת. נעלתי גם נעלי עבודה, מהסוג בהן מתהלכים כשהחדר כולו מאזין, כדי שכל צעד שלי יהדהד באוזניה. ידעתי שהיא שומעת שיצאתי מהמקלחת, ושהיא מחכה לבואי, מן הסתם דרוכה כולה. לקחתי את הזמן, פוסע קלות בחדר השינה בלי מטרה מיוחדת, רק כדי להעצים את הציפייה שלה. ניסיתי לדמיין מה היא מרגישה כרגע. זה העביר בי רטט.
חזרתי לסלון, חצי לא מאמין שהיא עדיין תהיה שם.
אבל היא היתה שם. בדיוק כמו שהשארתי אותה. על הברכיים, חשופה, לא רואה דבר, ידיים כבולות מאחורי הגב, מחוברת ברצועה לידית ארון גבוה באופן כזה שגם אם מאוד תרצה לא תוכל להשתחרר עם ידיים כבולות. ומצבטים.
וריר, כמה ריר, נוזל מפיה החסום, על החזה שלה, על הפטמות שבמצבטים, על הרצפה.
למשמע כניסתי כתפיה הזדקפו וגופה הקטן ננעל.
הסתכלתי בה כמה שניות ארוכות לפני שדיברתי. איזו יצירה מפוארת היא.
"את בסדר?"
היא הנהנה.
"את רוצה שאוציא לך את הגאג?"
היא הנהנה במרץ.
"את מעדיפה שאוציא לך את הגאג, או שאוריד את המצבטים?"
לזה היא לא ציפתה. בחירה אכזרית. שניהם גרמו לה סבל. היא אמרה משהו לא ברור מבעד לגאג. נשמע כמו "אתבטים". מה זה יכול להיות?
ניגשתי אליה, עדיין עומד, וחיבקתי את ראשה בזרועותיי. לחיה ואפה נצמדו לקדמת הג'ינס שלי. בהרגישה את הבליטה האימתנית שם, היא התחילה לחכך בה את פניה. איכשהו, הבנתי את המסר. היא לא מנסה סתם לחרמן אותי, אלא להביע רצון, לשדר לי שהיא מרוצה מהסיטואציה, שטוב לה, כמו שחתולה מתחככת ברגל. אחזתי בחלק האחורי של ראשה והצמדתי אותה חזק יותר, מחבק אותה, בחיבה גם כן. היא השמיע קול גרגור קל. feline מוחלטת.
התכופפתי, ובאיטיות ובעדינות הוצאתי את הגאג מפיה. היא נשמה עמוק, שואפת כמה שיותר. ציפיתי לאכזבה על פניה מכך ששחררתי אותה מהסבל המשני מבחינתה, אבל לא. פניה אמרו הקלה ואושר.
"את בסדר, ילדה? עדיין טוב לך?"
"כן אדוני" היא אמרה ללא היסוס.
"את רוצה שאוריד גם את המצבטים?"
"כן אדוני, בבקשה!"
שלחתי יד לעבר המצבט הימני, ובעדינות הסרתי אותו. לא משנה כמה עושים זאת בעדינות, ידעתי, זה יכאב, בוודאי בפעם הראשונה. פניה התעוותו בחדות. "את מוכנה לשני?" היא הנהנה. השני ירד, אותה עווית כאב. ירדתי לעמידת כפיפה, ובפעם הראשונה, נגעתי בה בפי. לא סתם בה. נישקתי את החזה שלה, ספציפית את הפטמות, שאותן גם עיסיתי עם הלשון תוך כדי כך שכל החלק הקדמי של השד אחוז בוואקום בפי. תוך פחות משניה עוויות הכאב התחלפו בגניחות עזות.
זה היה הרגע להביט בעיניה. נעמדתי בחזרה, והסרתי את כיסוי העיניים. היא מצמצה שניה או שתיים, ואז התסכלה עלי, והבינה שהיא בוהה במפשעה שלי, בבליטה דרך הג'ינס. להפתעתי, היא קידמה את ראשה קלות, ונישקה את הבליטה. ואז, רק אז, הסתכלה למעלה, אלי.
חייכתי חיוך מעומק הלב, ופעם נוספת חיבקתי את ראשה והצמדתי אותה לזקפה עטויית המכנס שלי. חלקנו חיבוק ארוך. היא הגניבה נשיקה נוספת.
"בואי"
שחררתי את ידית הרצועה מידית הארון, ואז את התפס מהקולר. אחזתי בזרעותיה מאחור ועזרתי לה לקום, וללכת לכיוון חדר השינה. עצרנו ליד המיטה. התלבטתי לרגע.
"על הברכיים", אמרתי, והיא ירדה על ברכיה למרגלות המיטה, ידיה עדיין אזוקות מאחורי גבה. ישבתי על המיטה כך שאני אמנם לא בגובה העיניים איתה, אבל לא מאלץ אותה להסתכל למעלה. ליטפתי אותה.
"יש משהו שאת לא רוצה שיקרה היום?"
"לא אדוני"
"את בטוחה?"
"כן אדוני"
"אני שואל שוב, את רוצה להיות שפחה שלי?"
"כן אדוני. אני רוצה לציית לכל מה שתגיד, אדוני", היא אמרה מבלי שנשאלה.
חיבקתי אותה פעם נוספת. נהייתי רכרוכי לעת ערב.
"אני רוצה לוודא שאת מבינה מה זה אומר. עד עכשיו וידאתי איתך שאת איתי בכל צעד, ולא באמת עשיתי לך משהו, עם כל הכבוד לגאג ואזיקים. מעכשיו אני לא אשאל אותך אם לעשות משהו או לא. אני, כמובן, אהיה קשוב לך, ואת נדרשת, לא מתבקשת, נדרשת, לומר לי אם יש בעיה כלשהי או אם משהו מפריע לך. אבל בעיקרון, אלא אם כן את אומרת לי אחרת, מעכשיו הנוחות שלך והרצונות שלך לא משנים, ואני עושה איתך ולך מה שבא לי, ברור?"
"כן אדוני" היא אמרה. בקול רם, בהתלהבות, אבל ברצינות המתבקשת.
"אוקיי", אמרתי, תוך שאני פותח את מגירות השידה שליד המיטה, איפה שנשמרים השוטים, הפלוגרים, הדילדואים ושאר הדברים הכיפיים. "אז בואי נעשה את רציני".
<המשך – עם יותר אקשן, אל דאגה – יבוא>
