"אתה משעמם אותי", היא אמרה.
זה בדיוק מה שרציתי לשמוע. למעשה, רק לזה חיכיתי.
שעתיים וחצי קודם לכן היא הגיעה. היא היתה ידידה שלי, התקרבנו לאורך השנה הקודמת, אבל הגבול היה ברור ומעולם לא הוזכר. היה לה חבר, אותו חבר, לאורך התקופה כולה. כשנעשינו קרובים יותר היא הרשיתה לעצמה להתלונן ולדבר על זה שהוא קצת פריג'יד, אבל לא יותר מזה. היא התעניינה בסיפורים שלי, על קולרים והיררכיה ופקודות והצלפות. העיניים שלה תמיד אורו כשהייתי מספר, לבקשתה. רק בדיעבד הבנתי שזה היה הכי קרוב מבחינתה לעניין בחיי המין.
אבל באותו רגע לא הבנתי זאת. היא הגיעה, ימים ספורים אחרי שנפרדה ממנו, והנחתי שהיא מחפשת תמיכה. צדקתי, רק טעיתי בסוג.
שעתיים ישבנו ודיברנו. היא דיברה עליו מעט להפליא. השיחה נמשכה, וגם קורותיי הבדסמיים עלו, אבל זה היה רגיל בינינו. באיזשהו שלב התחלתי לשאול את עצמי האם היא באה בציפייה ליותר מאשר דיבורים, אך גירשתי את המחשבה. היינו ידידים, לא יותר. היא היתה די חלום רטוב של מרבית הגברים, אבל זה לא שינה זאת. סטודנטית מצטיינת, חוש הומור מחודד, קטנה ודקיקה עם חזה מפואר ופנים מעוצבות, ושיער גינג'י שבא בנוהל עם עמידה איתנה על שלה ומרד תמידי. קשה היה לרצות יותר, אבל בראשית ההיכרות עמדתי בפיתוי, ועם הזמן נוצר קשר מסוג שונה. זה לא עמד להשתנות עכשיו,
אלא אם.
*
אחרי שעתיים ומשהו של שיחה, התחלנו יותר לשתוק מאשר לדבר. סיפרתי לה על קשר קצר שהיה לי עם סאבית (ככה קראנו לזה בזמנו. אני סופר זקן) מהכלוב, ועל מה שעשינו ביחד, וזה היה מספיק בשביל ששנינו קצת ננשום עמוק, כל אחד לעצמו. בשלב הזה כבר היה בי איזשהו זיק של הבנה שייתכן שהערב הולך להיות משהו שנזכור עוד הרבה זמן, אבל זה ממש לא היה ברור, רק אפשרות קלושה שנראתה קצת פחות מופרכת. ממש לא התכוונתי לשלוח יד ולגעת במישהי שאני לא יודע שרוצה זאת (אם מישהו מהקוראיםות חושב שזה עושה אותי פחות "שולט", אנא ספרו למשטרה הקרובה למקום מגוריכם), אבל איך אפשר לדעת? להגיד? יש מצב שזה רק בראש שלי, ואז אולי אהרוס לחלוטין את הקשר עם חברה קרובה.
"טוב..." אמרתי תוך כדי קימה, עושה קולות של מאוחר.
היא קמה, טיפה מאוכזבת. לא מספיק טוב. ליוויתי אותה לדלת. "את תהיי בסדר?"
"אהה...".
כמעט. עוד צעד אחד.
"מה?", שאלתי, בחיתוך דיבור קצר, בטון רציני, שלא משאיר מקום לטעויות.
היא ג'ינג'ית, היא חייבת להיות צעד קדימה. היא נצמדה אלי, מניחה אחת יד על החזה שלי, כורכת יד שניה מאחורי גבי. מקרבת את הפנים שלה לשלי כך שאני יכול להרגיש אותה מדברת.
"אתה משעמם אותי".
אוקיי.
תפסתי אותה בשתי ידיי, אוחז במותניה. הולכתי\דחקתי בה במהירות ובנחישות שלושה צעדים לתוך חדר השינה, זורק אותה באלגנטיות אך לא ברוך על המיטה, ונשכב עליה, מניח את משקלי על גבה. תפסתי את ידיה בידיי, והצמדתי אותן למיטה, לצדדיה.
"יותר מעניין לך?" לחשתי באוזנה.
"כן", היא לחשה, בקושי מביאה את עצמה להוציא קול מהפה מרוב התרגשות.
***
"לא לזוז, ידיים לצדדים", פקדתי. היא הזיזה את הראש מעט לאות הנהון. יכולתי לחוש את הלב שלה פועם.
לא זזתי ממנה. שלחתי יד למגירה שליד המיטה, ושלפתי את אזיקי המתכת. "ידיים מאחורי הגב", אמרתי בחדות, אך מבלי להרים את הקול. היא צייתה. אזקתי אותה, האזיקים משמיעים סדרת קליקים ארוכה ומספקת כשהם מחליקים למקומם, עד שסגרו על פרקי ידיה הדקיקים.
אחזתי בכתפיה והרמתי אותה מהמיטה. שלפתי בליינדפולד מהמגירה, וכיסיתי את עיניה. היא התנשמה.
"את בסדר, את רוצה להמשיך?" לחשתי לתוך אוזנה תוך שאני מחבק אותה.
"כן", היא אמרה בלחש, אך מבלי להסס.
"כן, מה?", שאלתי.
"כן אדוני". היא הקשיבה היטב לסיפורים שלי.
הולכתי אותה בזהירות בעיניים מכוסות מחוץ לחדר השינה, אל הסלון. הזזתי ממקומו שטיחון.
"על הברכיים", אמרתי.
היא ירדה על ברכיה.
"לפשק".
היא פישקה את ברכיה, ידיה האזוקות מאחורי הגב נחות על עקביה.
"לשבת זקוף"
היא הזדקפה, ידיים מוחזקות בבסיס הגב.
לקחתי שניה להסתכל, ולהעריך. אולי הבחורה היפה ביותר שהכרתי, אבל חשוב מכך, מישהי שעד לפני עשר דקות היתה ידידה שהדבר היחיד שקרה בינינו היה שיחות עומק. אין מילים. ועם זאת, זה הרגיש נכון.
התלבטתי לרגע, והחלטתי (בצדק, כפי שהתברר) שהיא לא רוצה שאחוס עליה, שהיא לא רוצה שאיזהר יתר על המידה. היא באה הנה בשביל הדבר האמיתי.
"קומי", אמרתי, באותה חדות, שוב מקפיד כהרגלי שלא להרים את הקול. היא קמה, טיפה רועדת.
"אמרת שאת רוצה להמשיך, נכון?" היא הנהנה במרץ. "בסדר גמור, אבל אם משהו לא בסדר, אם את מרגישה שלא בנוח, אני רוצה שמיד תגידי לי. אני מבטיח לך לעשות מה שאני רוצה ולא להיות רך איתך, אני יודע שזה לא מה שאת רוצה. אבל יש הבדל בין לא-נוח בדסמי ללא-נוח על אמת, ואני רוצה שתגידי לי אם משהו לא בסדר, מובן?"
"כן אדוני", היא לחשה.
היא נשמה כמה נשימות עמוקות, והוסיפה להפתעתי "אני רוצה לציית לך אדוני", רועד.
"שנינו", לחשתי לה תוך שאני נצמד אליה ומחבק אותה בחוזקה, מוודא שהיא רגועה (בהתחשב בנסיבות). אז, שלפתי את מפתח האזיקים מכיס הג'ינס, ופתחתי אזיק אחד, משחרר את ידיה לנוע. הרגשתי שהיא מאוכזבת, לא מבינה.
"קומי". קמה. מאוכזבת.
"תורידי חולצה".
עד כמה שזה נשמע מוזר בהתחשב במה שקרה הרגע, זה היה המבחן. האם אנחנו עדיין ידידים שפשוט עשו צעד נמהר, או ש...
ללא היסוס, בחן השמור לנשים כמוה, היא הורידה את החולצה.
"חזייה".
היא שלחה ידיים לאחור, התירה את הקרס, והורידה את החזייה. החזה שלה עמד זקור, כולו יצירת אמנות. שדיים עגלגלים, גדולים ביחס לגופה, אבל לא גדולים מדי. עמדתי והסתכלתי בו כמה שניות, עוד לא נוגע, שום דבר לא בוער. הערכתי אותו מרחוק, מתענג על החום שהוא עורר בי, על עצם העובדה שפתאום אני יכול לראות את הציצים של אחת מחברותיי הטובות.
"מכנסיים".
בעיניים מכוסות, בעמידה, היא הורידה מכנסיים.
עוד רגע מבחן. כמה רחוק ניקח את זה?
"תחתונים".
לא היה היסוס. היא נשארה מולי עירומה לחלוטין, התחתונים שהורידה ספוגים, לא ניתן היה להתבלבל. נדמה לי שהיא העריכה את כיסוי העיניים שמונע ממנה את הצורך להביט בי באותו הרגע.
חיבקתי אותה שוב, הפעם לא ג'ינס לג'ינס, אלא ג'ינס המכסה על זיקפה אימתנית לעור כוס חשוף, חולצה לשדיים חשופים, ידיים על גב חשוף.
אזקתי אותה מחדש מאחורי הגב.
"על הברכיים".
ירדה.
"לפשק".
פישקה.
הלכתי לחדר השינה, זז קצת לאט מפאת כמה שעמד לי, אבל היא לא ידעה זאת. היא בטח השתגעה מכמה שצעדיי נשמעו איטיים ומחושבים.
הבאתי קולר, רצועה וגאג.
ראשית, אספתי את הקוקו הג'ינג'י וענדתי את הקולר לצווארה. קשה היה לפספס את הטיפה הנוזלת במורד ירכיה.
"את שמחה, קטנטונת?"
"כן אדוני"
"את איפה שאת רוצה להיות?"
"כן אדוני"
"מעולה, אמרתי", כשאני תוחב את את הגאג לפיה, ומגלה לראשונה כמה הוא קטן. שפתיה הקיפו את הגאג בקושי. "כואב לך?", שאלתי.
"אוו" היא השיבה אחרי מחשבה קצרה.
"אוו מה", שאלתי
"אוו אאוני"
"יפה".
הגיע הזמן להדגיש כמה היא חסרת אונים בסיטואציה. חיברתי את קצה הרצועה האחד לקולר, ואת הקצה עם הידית כרכתי וקשרתי סביב ידית ארון, גבוהה בהרבה מטווח ידיה האזוקות מאחורי הגב. שקשקתי את הרצועה כדי להבהיר לה את מצבה, שהיא לא הולכת לשום מקום. היא החסירה פעימה. הסתכלתי עליה, ומיד נקשתי באצבעותיי "לפשק רגליים!"
היא פישקה את ברכיה מיד, דרוכה, מתחרטת על היסח הדעת.
ט'אצ אחרון, חשבתי לי, ניגשתי בזריזות למגירה, ושלפתי את האביזר הכיפי מכולם.
חזרתי אליה, מקפיד לצעוד לאט ולתת לה לשמוע אותי מתקדם, להגביר את הציפייה.
כשהנחתי את מצבט המתכת היפני הראשון על פטמתה הימנית – עדיין מבלי לסגור – היא נרעדה לאחור. תפסתי את הפטמה, משכתי, שמתי מחדש את המצבט, וסגרתי בעדינות. דרך הגאג נשמעה אנחה.
"כואב לך"
"אן"
"כן מה!"
"כן אאוני"
"כואב מדי, או שאת יכולה להסתדר?"
היא חשבה רגע, נושמת, מעכלת. לבסוף הנהנה.
"זה אומר שאת מסתדרת עם הכאב?"
"אן אאוני.
"טוב מאוד. את צריכה ללמוד. את תמיד נשארת ברגליים מפושקות, מובן?",
היא הנהנה שוב, במרץ.
סגרתי את המצבט השני.
"אאוו", אנחה, נשימה.
שמתי אצבע על השרשרת בין המצבטים, ונתתי נגיעה קלה. היא נאנחה ב"אאו!" נוסף, נשענת קדימה. "להזדקף!" הוריתי. היא הזדקפה, כשהאצבע שלי עדיין על השרשרת, שכעת מושכת את המצבטים שאוחזים די באכזריות בפטמותיה. היא נשמה, אבל לא הוציאה עוד אנחת כאב. שיחררתי את אצבעי.
וואו, כמה זמן התאפקתי, אבל די. העברתי ידיים על הציצים שלה, בעדינות, מתעכב סביב הפטמה, מבלי להכאיב אקטיבית עוד, רק נותן משנה תוקף בליטוף רך לעבודת המצבטים, ומשאיר אותה לחשוש כל שניה מחדש האם לא אעשה משהו אחר. הקדשתי דקה ארוכה רק ללטף את שדיה. איזה רגע.
נעמדתי בפתח המסדרון לחדר השינה, בוחן ממרחק את יצירת הפאר שפתאום נמצאה בסלוני.
המיקום שבחרתי עבורה היה מושלם, בדיוק מול המראה, כך שראיתי את גופה משני הצדדים בו זמנית. כמו בובה קטנה, מושלמת, נחה על ברכיה, צווארה בקולר שחור, מחובר ברצועה לידית הארון. קוקו גינג'י נח מעל רצועת כיסוי העיניים, ידיה העדינות באזיקי מתכת מאחורי הגב מעל עקביה החשופים, ומלפנים ציצים זקורים, נתונים בנשיכת המצבטים, שרשרת משתרכת ביניהם ומיטלטלת עם תנועותיה בעודה מתמודדת עם הכאב. כיסוי העיניים לא איפשר לראות את מבטה, וריר החל ליזול מהגאג. לבסוף, ברכיים מפושקות – וגם שם – הפעם משני הצדדים – טיפות זולגות ומותירות שובלי לחות במורד ירכיה. הסתכלתי במסלול שלהן שניות ארוכות, מנסה לדמיין איך היא מרגישה כרגע, כשהיא כבולה, עיוורת, כואבת וזולגת.
"טוב לך?" שאלתי.
"אן אאוני!" היא הנהנה במרץ.
"משעמם לך?"
"אוו אאוני!"
"מעולה", אמרתי. "אני הולך להתקלח".
***
<סיפור אמיתי. המשך יבוא>
