אני נכנסת לבר ומסתכלת בהנאה על המחזה, אוירה שמחה של יום חמישי, כל העובדים חסרי המנוח של ניויורק כבר חשים את הסופ״ש הקרב ובא. האויר מלא בצחוק משוחרר ותכנונים לימי החופש. מורידה את המעיל וקולטת את מבטם החטוף של הגברים סביבי. הם מנסים להסתיר את המבט החטוף הזה אבל אני יודעת שהשמלה השחורה והצמודה שלי תישאר חקוקה להם בזיכרון. בהתקדמותי לכיוון הגינה מאחורי הבר אני נתקלת במבטים מלאי התקווה, אולי היא פה לבד? אולי באה לפגוש חברה? אולי יש לי סיכוי? תמיד משעשע לראות את עדר הרווקים הניויורקי, כה בטוח בעצמו על פני השטח, כה חסר ביטחון עמוק בפנים. ואז אני מזהה אותו, עומד כמו כלבלב אבוד בפתח הגינה, הדייט שלי להיום, מגניב מבטים לכיוון הדלת, מתי הבעלים שלו תגיע לאסוף אותו?
זו הפעם הראשונה שאני נפגשת איתו, והשאלות מציפות את ראשי. מרגישה כמו מדען מול מיקרוסקופ, ובצלחת הפטרי הניצבת מולי, עולם ומלואו של אפשרויות. מה מניע אותו? מה הוא עדיין לא יודע? מה הוא לא יודע שהוא לא יודע? איך יראה אחרי שאסיים לעצב אותו?
כרגע הוא לבוש בחליפה, ברוקר מצליח צעיר וטעים כמו סוכריה על מקל, אבל בעיני רוחי אני כבר רואה אותו בעוד מספר שעות, על הבירכיים מתחנן ומנשק את הקרקע עליה אני עומדת.
המשקאות זורמים, אני לא מתייחסת לכוס שבידי, כל תשומת הלב שלי נתונה בו. אני לומדת אותו, שואלת את השאלות הנכונות, ופתאום הוא מוצא את עצמו מספר לבחורה שפגש בפעם הראשונה את הסודות הכי כמוסים. הוא מספר לי מה חסר לו במערכת היחסים הקודמת שלו, כמה רצה שהיא תוביל, כמה לילות פינטז שיתעורר קשור וחסר תנועה והיא תכריח אותו לעשות כרצונה. מאוד קל לדבר איתי, והוא נפתח כמו ים סוף בפני משה. השעות עוברות להן והבר מתרוקן, ואני כבר יודעת עליו הכל, גם את הדברים שהוא עוד לא מודע להם. כעת הוא מסתכל עלי באופן שונה, הוא תולה בי עיניים רכות מלאות תקווה שאציל אותו מעצמו, ואני שוקלת... האם הוא שווה את המאמץ? מחליטה לתת לו צ׳אנס.
“So it looks like they’re about to close, but I’m not done with you yet. I’ll let you come up to my apartment, but I have a few rules. First, there will be no physical contact tonight, unless I initiate it. Second, we must discuss my and your limits. And lastly- when I say it’s time for you to go I want you to leave without delay.”
הוא מהנהן ושותק, כל הכבוד לו, הילד לומד מהר.
אנחנו נכנסים לבניין שלי, הדורמן אומר לי שלום ומזמין מעלית. אני משוחחת עם הדורמן, והכלבלב עומד בצד וממתין בסבלנות. המעלית מגיעה, אני נכנסת ומסמנת לו להיכנס אחרי. בדירה הוא מוריד את הנעליים ואני שולחת אותו למטבח למזוג לנו משהו לשתות. אנחנו יוצאים למרפסת ויושבים בבריזה הקרירה עם הנוף המרהיב של העיר הכי יפה בעולם. וכאן מתחיל העונג שלי! אפשר לחתוך את המתח בסכין! אני רואה את הזיקפה שלו ממרחק, האויר קר אך הוא מזיע, ואני נהנית ומחייכת. שמה רגליים על ידית הכיסא שלו וממשיכה לבהות בדממה. הרגעים הללו, כשהוא מתפתל בכיסא, נלחם עם עצמו, נלחם באי הנוחות, בבושה מהזיקפה ולא יודע אם עליו לדבר או לשתוק, הרגעים שהוא כל כך רוצה שהריר מצטבר לו בפה אך הוא לא יכול לעשות עם זה כלום, אין להם מחיר. זה הרגע שבו אני יודעת שהוא שלי, בין אם יש עליו קולר או לא, המושכות שלו נמצאות בידי ומכאן הוא כחומר בידי היוצר. והוא נהנה לא פחות ממני, שנינו יודעים מה קורה כאן ושנינו שואבים הנאה צרופה מהמצב.
הוא מתוודה בפני על החלומות הכי מרחיקי לכת שלו, ואני ממשיכה לשאול, לאט לאט מביאה אותו לתובנה, שזו לא האקסית שלו שהוא היה כל כך מאוהב בה, אלא האופי שלו, זה מי שהוא, נשלט. ואז באה השאלה החשובה- נגיד והיא הייתה דורשת ממך דברים שהם כנגד רצונך? האם הייתה עושה אותם? מה אם הייתה דורשת ממך לרדת לגבר אחר?
והתשובה כה נעימה לאוזני, ״כן הייתי נענה לרצונה״
״עכשיו אתה מבין?״ אני אומרת לו,
״זו המהות שלך, אתה נשלט ואתה פשוט רוצה אחת שתיקח עליך בעלות. תראה אותך, נפגשנו רק היום ואתה כבר יושב במרפסת שלי, מיוזע ומעונה, כל כולך זועק ומבקש שאקח אותך תחת חסותי ואכיר לך את העולם הזה עליו חלמת כל חייך״.
הסומק עולה בפניו, הוא מרים מבט מזועזע. מבין שאני צודקת לגביו. ופתאום זה מתפרץ ממנו.
״את כל כך צודקת, אני מתחנן בפניך, קחי אותי, תעשי בי מה שאת רוצה, אני שלך״
אני צוחקת בקול רם, יודעת שניצחתי. ״לא כל כך מהר חמוד, אתה חושב שככה מבקשים? בא לכאן!״ הוא קם ומתקרב אלי. ״עכשיו תעמוד על הבירכיים״ אני קמה מהכיסא ומתרוממת מעליו. ״עכשיו תנשק את הנעל שלי ותבקש כאילו החיים שלך תלויים בזה!״
והוא ממלא אחר הוראותי ומבקש כל כך יפה. יש לו דמעות בעיניים וזה מרגש אותי. אני רוכנת אליו ואוחזת בסנטרו. ״ילד טוב, למדת איך מבקשים ממני דברים בצורה הנאותה״ נותנת לו נשיקה קלה על השפתיים. ״עכשיו אתה תלמד לציית להוראות שלי ולרצות אותי צעד אחר צעד. אנחנו נמשיך את השיחה שלנו בפעם הבאה. היום אני רוצה שתלך הביתה, תחשוב על השיחה שלנו היום ותרכיב רשימה של הגבולות הרכים שלך והגבולות הקשים. בפעם הבאה נדבר על גבולות וכדאי לך לבא מוכן! עכשיו אני רוצה שתיקח את הדברים ותעזוב, לילה טוב חמוד״
והוא ציית בדיוק מושלם, עדיין עם זיקפה, אך עם משמעות חדשה לחייו.
סנסואל דום היא שולטת או שולט העומדים בקטגוריה קצת נפרדת מעולם השליטה המיינסטרימי. בפגישה ראשונית איתם לא תיתקלו בגישה המצויה בה הדום אומר לנשלט מה הוא מצפה, מחלק הוראות ומצפה לציות מושלם. הפגישה אולי אף תיראה קצת מעורפלת והציפיות לא מובנות, וכל זאת עקב טבעם המיוחד של הדומים מהסוג הזה. אנחנו אוהבים לשאול ולהכיר את הנשלט/ת שלנו לעומק, כי זה נותן לנו מקום ליצירתיות וסשנים יותר מותאמים אישית לצרכים שלנו ושל הנשלט כאחד. אנו שואבים את ההנאה שלנו מההנאה של הנשלט גם אם הוא/היא סובלים ונהנים. ההרגשה של חוסר האונים/ההשפלה/ הנחיתות/ההתמסרות המבעירה את האש בתוך הנשלט שלנו היא האש המזינה את ההנאה שלנו מהשליטה שבידנו. אתם עשויים למצא את עצמכם מופתעים לא פעם מעומק הידע שיש לדום כזה עליכם, לפעמים זה עשוי להיות אפילו מפחיד בהתחלה, אך כל זה נעשה מתוך אכפתיות ורצון ליצור תהליך משותף לשניכם שיקרב אתכם לשולט/ת שלכם, יתן לנו את הכלים לשפר אתכם ולהפוך אתכם לנתינים טובים יותר, ובסופו של דבר ליצור מערכת יחסים בה אתם יכולים לסמוך עלינו לחלוטין ולהרגיש עטופים באהבה עם מטרה מובהקת לחייכם. בכדי שהנשלט/ת יוכלו להתמסר לחלוטין, אנו אוהבים להפתיע אותם במחוות רומנטיות אך קינקיות, כגון הצגת מגוון בגדי נשים לגבר שלא התנסה בכך, בסביבה בטוחה ואינטימית, הפיכתו ל״בחורה״ והצגת השפלה בלבוש נשי תוך כדי עירוב אלמנטים שאני כבר יודעת שהוא אוהב. נגיד אם הבחור מאוד אוהב רגליים, הייתי מלבישה אותו כבחורה וגורמת לו לעשות לי מסאג׳ ברגליים עם הפה שלו תוך כדי שהוא לבוש כמו בחורה. או לקחת אותו למסעדה תוך כדי שהוא לבוש בתחתונים שלי מתחת לחליפה המהודרת שלו, ובכך לעשות עבורו מחווה רומנטית ולהכיר לו תחום חדש (פומביות). אנחנו פחות נהנים מהסבת כאב קיצוני, וההנאה שאנו שואבים משליטה פחות קשורה למצב גופני אלא יותר למצב הנפשי והפסיכולוגי בו שרוי הנשלט. אנחנו אוהבים להיות המגנט אליו הנשלט נמשך ללא שליטה, ובדיוק בגלל זה אנחנו קצת מעורפלים במפגש הראשון, כי אנחנו ציידים בטבענו, אנחנו נקשיב ונתעניין, עד שהטרף יפול ברשת בלי לשים לכך לב. ואז נפתיע אותו/ה בצורה הכי מהנה והכי יצירתית, וניקח אותו/ה למסע של התמסרות וכמיהה שרק תלך ותגדל להתמכרות חסרת גבולות.
