הגיגי ביבים

כאשר אני כועסת או מרוגזת, פגועה או ירודה, מדוכדכת או מיואשת - אני נורא משתדלת שלא להפגין זאת. אני משתדלת שלא להרים את קולי בשעה שאני מתקשרת עם אלו שבסביבתי , לפחות לא יותר מדי ולא מעבר לנדרש. משתדלת שלא להתווכח או לריב ולהיכנס לפינות אפלות ומיותרות, למרות חיבתי להצטדקויות, משתדלת שלא להשליך חפצים, לא להפגיש את אגרופי עם שולחנות או קירות, לא לטרוק דלתות וכדומה. לא רוצה שיראו. משתדלת. ולא תמיד מצליחה. כאשר אני במצב הזה, ישנה דלת יציאה אחת ויחידה. אני צריכה את הכאב, הסבל, הייסורים, ההתעללות, הבושה, ההשפלה, הנפילה והביטול - רק כך זה פוסק, רק כך אני מתנקה. רק שם שקט. אז קבעתי לי שקט, שקט מופתי ומפואר. ובעצם, זו אותה פגיעה עצמית, רק בלבוש אחר. לבוש נוצץ ומלוכלך.