עבורה

אומרים שאדם לפני לכתו לעולמו,
מעביר את חייו לנגד עיניו.

איני כועס על הורי,
שהביאוני לעולם,
לדעתי לא בזמן,
לא מבחינתי, וגם לא מבחינתם.
אפילו כבר איני כועס על יחסם אלי,
שנבע אולי מהיותי דור שני לשואה.

איני כועס על עולם,
שלא היה חייב לי מאום,
וגם לא העניק חום.

איני כועס על האתר,
שהבטיח (גבירות) רבות,
אך מבחינתי אינן מושגות.

אני אפילו לא כועס על הגבירות הנכבדות,
שלא מצאו אותי ראוי לצרכיהן,
שהרי (מבחינתן) איני ראוי לרבוץ לרגליהן.

אני כבר יודע שלא אמצא,
את שנפשי חפצה,
ואני משלים עם העובדה,
שאיני ראוי לשרת גבירה.

אני גם לא כועס כבר על אישיותי,
שאמנם סייעה לי רבות,
אך גם גרמה לי ללא מעט עכבות ואכזבות.

אמנם הצלחתי להגיע עד הלום,
אך לא אוכל כבר לממש החלום.
השאיפות כבר לא תתגשמנה,
(לאו דווקא לגבי שהותי באתר זה...),
והכוחות כבר אוזלים,
שהרי העולם שייך למוצלחים ולחזקים.

אני חש שכבר הגעתי לשיא,
ואיני כועס ומשלים עם מצבי,
אלוהים...אנא קח(י) אותי...