עבורה

ערב עצוב,
קשה מנשוא.

גדלתי במקום בו השכול לא היה זר.
היו לי חברים וחברות שאיבדו אבותיהם,
היו חברים וחברות שאיבדו אחים.

היה קשה להבין זאת כאשר היינו ילדים,
אך היה ניתן להבחין איך ההורים שלהם,
הזדקנו בין יום, הם יותר לא זכו לחייך.
המתים נותרו לעד צעירים,
והוריהם, כבר היו מתים מהלכים.

זכורה לי אמא אחת שאיבדה את בנה,
מאותו היום היא לבשה רק שחורים.
הבת שלה, שהיתה בת כיתתי,
כאשר היתה קטנה, התביישה "בהתנהגותה" של אמה,
רק שגדלנו הבנו את גודל האסון.

ורק לאחר שנולדו ילדיי,
הבנתי, כי רק מי שיש לו ילדים יכול להבין מה זה לאבד בן/בת...