באמצע שיעור (משעמם למדי)
נופלת לי ההבנה
שאני צריכה אותו
את ההוא
שיחבק אותי כל כך חזק
שארגיש שאני נבלעת לתוכו
שארגיש
שהלב שלו עושה הכל כדי לקחת ממני קצת מהכאב הבלתי נסבל הזה
שאדע, שהוא המגן שלי, ושאני יכולה לשחרר. לשם שינוי לשחרר באמת. ללכת לאיבוד כדי שאפגוש את עצמי שוב, כשהוא שם מוודא שאני יכולה. ומסוגלת. ואם לא, אז הוא שם, יתפוס ויעמיד אותי בחזרה על הרגליים.
אני כל כך רוצה לסמוך שוב, לבטוח שוב, להרגיש בטוחה ומוגנת.
אוחתי את יודעת, כשאני מזהה משהו שקרוב לזה, אני בורחת. אני מעדיפה לא להיפגע בסוף מאשר לנסות. מעדיפה להתחרט על מה שלא במקום מה שכן.
תעזרי לי ללמוד לאהוב
כמו שאני אוהבת אותך
כי זה נראה בלתי אפשרי.
וזה מפחיד אותי רצח.
סולנשקה
אני כל כך רוצה לשחרר
מבלי לפחד שמי שמולי יבהל ויברח.
מבלי להיבהל, לפחד ולברוח.
אבל הגיע הזמן להתחיל להוריד חומות
וקשה לי לבד.
קשה לי בלעדייך.
את כל כך חסרה לי
החים שלי התהפכו לגמרי בלעדייך.
💔
