בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בייבי סטפס

לפני שבוע. 20 בינו׳ 2021, 21:14

להבין שאת מתנהגת כמו סתומה ולהמשיך זה לא עובד. ידוע לי אבל המנגנון האוטומטי פחות מודע.

או יותר נכון בעיקר מפוחד.

 

איך לעזאזל מתאפסים, נגמלים, נפרדים ושמים סטופ?

איך לעזאזל יוצאים לחופשי כשהתודעה מלאה בעבדות?

איך מפסיקים לעשות שטויות?

איך מפסיקים להרוס?

מה לבנות בחזרה ועל מה לא להסתכל לאחור?

מי צריך להיות סביבי?

למי להקשיב?

על מי לסמוך? על עצמי בטח שלא.

מה מפה והלאה?

תובנות זה נחמד, אבל איפה המעשים?

 

הרב מאמין בי

זה קצת משעשע, נראה לי אופטימי מדי

אבל הוא מחזק, מרים, נותן בראש כשצריך ולא משחרר.

הוא לעולם לא משחרר

וזה יתן לי את הכוח אני יודעת.

יש לי גם את הג'ינג'ית שלי וגם את אליסה בארץ הפלאות.

יש לי חברות טובות

יש לי אנשים טובים סביבי

אני אצליח, אני יודעת

זה פשוט. זאת אני שמסבכת את הכל

לפני שבוע. 20 בינו׳ 2021, 20:55

קצת כמוהה

אולי בגלל זה החיבור ההזוי

לה לקחו את בן זוגה (היא לקחה את זה קשה)

לי את הכבוד העצמי

לה קוצצים את הכנפיים

ואני קוצצת את שלי בעזרת אחרים. 

 

בהתחלה רציתי לבשל אותה בתנור

צרחות מציקות כאלה, עשתה לי חור בראש

ואז לאט לאט התחילה לחזר (על אמת, חיזורי תוכי, נהייתה אדומה התחילה לרקוד לדבר)

עד שארזתי אומץ ותקעתי אצבע בתוך המקור שלה

הרגע הגורלי של "האם נתנשק או האם אשאר בלי אצבע"

התנשקנו

ומאז זאת אהבה.

 

יש משהו בתקשורת עם הארה הזאת

שממלא אותי 

וגם אותה

אין לי מושג איך לעזאזל עכשיו אצליח לעזוב פה

ככה התאהבתי. 

לפני שבועיים. 14 בינו׳ 2021, 2:29

ניסיון עלוב למצוא זיון

יש לי רשימה אבל כל אחד שם יותר דביל מהשני.

עדיין נותנת לזה הזדמנות,

ומתאכזבת רק מההתכתבות עצמה.

על שלב המפגש אין מה לדבר בכלל, הוא לא מגיע.

 

מה כבר ביקשתי?

שירד לי למוות?

שיגרום לי לרעוד?

כימיה טובה?

שיחה כיפית?

חוסר שיפוטיות?

שארגיש שאני נמסה כשהוא מעליי?

שאענג אותו בלי סוף?

מה כבר ביקשתי?!?@??@

 

רק חום..

כל כך חסר לי חום

לפני שבועיים. 13 בינו׳ 2021, 3:06

היא עושה לי חשק לכתוב

משהו באנרגיה שלה צועק "תני לעצמך חופש"

משהו באנרגיה הזאת מרגיש בטוח להיות אתה כמו שאתה באמת.

תודה שהכרתי אותך.

 

הכל מעורבב לי

הטוב, הרע, התאוות, השיעורים והרצון מנגד.

השאלות, תחושת הלא הוגן, תחושתה של בת 4 שמתביישת מאבא על משהו שעשתה שיודעת שיכעס עליה.

 

החוסר החלטיות

זה מה שהורג אותי

הפחד הזה

זה מה שמשתק אותי.

לא ימינה ולא שמאלה, רק ישר.

שרק לא יתאכזבו

שרק לא יגידו שצדקו בזה שלא האמינו בי. כי זאת אני. 

לא ככה, בבקשה.

 

לפחות יש לי את התוכית והבנות.

אני מוקפת במי שאוהב אותי כי זאת אני, לא כי יש או אין לי לתת יותר.

ואין לי לתת יותר.

אני מרוקנת

 

לפני חודש. 30 בנוב׳ 2020, 12:23

אני צריכה את הג'ינג'ית שלי

לפני 3 חודשים. 15 באוק׳ 2020, 0:02

אני חיה בקומונה.

אני האדם שהכי לא מתאים לו לחיות ככה, בשותפות, אמנם של שטח אבל עדיין מרגיש כמו דירת שותפים ענקית.

החווה לעומת זאת תפורה עליי.

בעלי החיים, הקרקע, העצים, התוכים, השקט החלקי, זה מתאים לי בול.

בכלום זמן שאני כאן הכרתי אנשים שבלב שלי נהיו חלק ממני, גם אם בתקופה קצרה.

אנשים שמקיומם אני כבר לא יכולה להתעלם, כבר לא יכולה להתחבא בכוך שלי, וכבר לא יכולה להשתבלל כמו שאני יודעת. מה שעשיתי תמיד.

אנשים שגם אני צריכה להתחשב בהם

לא רק הם בי

אנשים שנכנסו לי חזק ללב

גם אם ידוע שלא עם כולם אשמור על קשר בעתיד.

אבל לפרק זמן מסויים

יש לי עוד משפחה קרובה

 

וזה לא כזה בודד כמו שחשבתי. 

 

לפני 3 חודשים. 1 באוק׳ 2020, 15:34

הוא כתב לי "תנסי לדבר"

נראה לי שהוא מבין שכשאני לא מדברת אז זה כבר לא טוב. כי אם אני מדברת באמת אז זה רק איתו ועם הג'ינג'ית שלי.

אני לא יודעת להסביר לו, לקלונקס שלי (ככה אני קוראת לו, הרב הוא הקלונקס שלי) שאני לא יודעת מה להגיד, אבל פשוט אין לי אוויר.

החרדה הזאת לא מרפה

האשמה תמיד שם

אני נופלת לתהום ואני לא יודעת להסביר למה. אבל אני יודעת שאני נופלת ונופלת, ואולי, בכלל לא מגיע לי לקום.

אני יודעת שהשחור הזה שעוטף אותי עכשיו זה שוב הדיכאון שמזכיר לי שהוא לעולם נוכח, ולעולם לא אנצח אותו באמת. 

אבל לפעמים מספיק לי גפרור אחד בשביל להעלים אותו לכמה דקות. 

 

אין לי ויכוח על למה מדוע וכמה

ככה הוא החליט וזה מה יש

פשוט עצוב לי

עצוב לי. 

לפני 4 חודשים. 19 בספט׳ 2020, 23:17

אני רוצה שהשנה תהייה אחרת

השנה אני רוצה לנשום

ולהרגיש שקל לי בפנים

השנה אני רוצה להיות בלי האבנים האלה על הכתפיים שלי

שגרמו לדיסק שלי לצאת מאיזון ושיתקו אותי למשך חודשים.

שגרמו לעמוד שדרה שלי להתפרק

בדיוק מה שאני עשיתי בעצמי קודם.

 

אני רוצה להרגיש חזקה שוב

ובעלת ערך

אני רוצה להחזיר את מה שלא שלי

להגיד תודה ולהיות באקסטזא של חופש

חופש מבפנים החוצה.

בכל המישורים.

אני רוצה להתמיד

להתחיל ולסיים

להיות מצייינת במה שאני עושה

להיגמל מכל כך הרבה דברים

לתת לכל כך הרבה אנשים

לסיים את הגיור

להתחיל לבנות זוגיות בריאה

להשאיר את המלאכים השומרים שלי סביבי

להיות נקיה משקרים ומאשמה

ולחלום.

 

אני רוצה את עצמי החדשה

כי אני לא מפחדת להשתנות

רק ככה אני יודעת שאמצא את עצמי מחדש. 

נקיה מהכל

חופשיה. 

 

 

לפני 4 חודשים. 18 בספט׳ 2020, 2:51

אחרת.

הייתי אמורה לסיים את היום,

לפנק את הג'ינג'ית שלי כראוי

כמו שמגיע לה וה' יודע כמה זמן חיכיתי להזדמנות לפנק אותה כמו שבאמת מגיע לה

תיכננתי לנו מהבוקר

ידעתי מה נזמין

דאגתי להירשם בקומבינה

דאגתי שידאגו לנו ברמה הכי גבוהה שיש

דאגתי כי מגיע לה שידאגו שיהיה לה שמח וטוב.

 

היא הייתה במקום אחר היום.

אני מכירה טוב את המקום הזה

ומה שאני זוכרת זה שהיא לא עזבה אותי לרגע

גם שם.

וגם אני לא אעזוב אותה לרגע

לעולם.

 

נפצה על זה

מבטיחה לך ♥️

אוהבת אותך עד השמים ובחזרה.

______________________________________

 

זה היה יום שמח היום

התרגשתי כמו ילדה קטנה כשקניתי לה את השרשרת.

ידעתי שהיא תתרגש

חיכיתי רק לראות את הפנים שלה כשהיא תראה אותה.

זה מה שנקרא פרייסלס

להעניק משהו לאחר שהוא לא מעיז להענמק לעצמו.

כשהיא החזירה את השרשרת הזאת

ראיתי חצי מהלב שלה נתלש ביחד איתה

היא לא מרשה לעצמה הרבה

לכן זה כואב לראות אותה לא מרשה גם את המעט.

כשיצאני משם

הסתכלתי למעלה ואמרתי לו

אתה יודע שאני אקנה לה את השרשרת

רק תן לי איך.

והוא נתן

ובדרך הזויה מצאתי את החנות המחורבנת עם המוכר הסנוב ואחרי מריטת עצבים גם את השרשרת.

ולראות את המבט שלה בעיניים

הבמט שמבין שחושבים עליה באמת

פרייסלס.

זהו יום פרייסלס.

 

אמן ויהיה לי מה לתת

ולתת

ולתת.

 

לפחות חצי ממה שהיא נותנת

זאת כבר זכות.

אז המינימום שמגיע לה,

זה השרשרת

שמבשרת את הבאות. 

 

לפני 4 חודשים. 4 בספט׳ 2020, 0:55


מה לעזאזל קורה איתי? למה אני מרגישה שכלאו אותי בתא ואני מנסה לשבור את החומות אבל במקום החומות נשברות העצמות שלי? 

זה מרגיש כמו מלחמה נצחית

ואני כבר עייפה.

נמאס לי לשקר

רק כי אני פחדנית.

נמאס לי להיות פחדנית.

נמאס לי להתכווץ ליד אחרים רק כי אני מרגישה שאני פחות. 

נמאס לי לכעוס ככה.

לכאוב ככה.

נמאס לי לבכות. 

ולצעוק כל כך חזק כשבכלל לא שומעים אותי. 

 

הדברים מסתדרים בכאילו אבל הם לא.

אני לא מצליחה לפטור את עצמי מהשיט הזה שאני עושה לעצמי. הלקאה עצמית, הענשה עצמית, רק היום הבנתי בכלל מאיפה זה התחיל. מתי התחלתי להפוך לשטיח שנהייתי. 

נזכרתי.

נחרדתי כי ניסיתי כל כך חזק למחוק את זה, אבל זה תמיד יהיה שם, זה לא יעלם. 

אני מקווה להפסיק לשנוא את עצמי יום אחד, ולא על ידי לרצות את מי שסביבי. 

 

 

כולם יכולים להזדיין.

סיימתי לפחד.