לקח לי זמן אבל התחלתי לחזור לעצמי (בערך).
העובדה ששבוע הבא יש לה יום הולדת לא בדיוק מועיל אבל היות ואני אלופה בלהיות בהכחשה בנתיים אני מתפקדת יופי.
עדיין כל הזמן איתה אבל זה עוצמות שהתחלתי ללמוד לחיות איתם. לכאוב אותם.
כרגע יש בעיקר נפילות, וניצוצות של עליות.
אני תוהה לעצמי איך עובר עליך האבל שלך?
אני כועסת עליך.
נכנסת לי לחיים כמו שיצאת, בבום. לא עושים את זה ככה, זה לא מכובד.
זה הכאיב לי, כי סמכתי עליך שאתה שם (ואני לא סומכת אתה יודע את זה), שאתה מהאלה שיש להם ערך חברות אמיתי, כמו שאני הייתי שם בשבילך לפחות ברמת המחשבה והדאגה.
יכלת להגיד לי "כבד לי" "גדול עליי" "לא שם" אבל בחרת במילים יפות, כי לא רצית להכאיב.
ועדיין הכאבת.
הכנסתי אותך לנבכי נשמתי והתנדפת כאילו אתה מעולם לא היית, כאילו אני מעולם לא הייתי קיימת.
אין לי פואנטה
אני גם לא מצפה לתשובה.
הייתי צריכה לכתוב לך את זה כדי להשתחרר עם עצמי סופית ממך.
עכשיו שיחררתי לגמרי.