הלב שלו כאב מדי, אז הוא החליט להפסיק, לתמיד.
הם התקשרו מוקדם בבוקר: "תבואו דחוף, המצב מחמיר"
באנו
מסתבר שהוא כבר נפטר כשהם התקשרו. פשוט אסור להם לספר בטלפון.
לקח לי זמן לבוא, ניסיתי לדחות את הרגע הזה שאראה את אבא שלי בלי הנשמה שלו בפנים. ידעתי, צפיתי, הרגשתי אבל מוכן ככל שלא תהייה, אתה לעולם לא מוכן לזה באמת.
הכניסו אותנו לחדר מתים
הוציאו אותו מהמקרר
אני פתחתי את השק
וככה עמדנו אני ואחותי, מעליו, אמרנו תודה, ביקשנו סליחה, לא האמנו למה שאנחנו רואות.
מה שבטוח שלעולם לא נשכח את מה שראינו.
הוציאו אותו מהמקרר מולנו
תא מס 5
גילגלו אותו על עגלה
אני פתחתי את השק
נישקנו, חיבקנו, נשמנו אותו, בכינו, ונפרדנו. אני והיא ביחד, כמו שהוא היה רוצה.
עכשיו סיימתי לכתוב את ההספד
ההלוויה היום
בחיים לא האמנתי שאספיד את אבא שלי בגיל 61, בחיים לא האמנתי שתוך שלושה חודשים מאבא בריא לגמרי נהיה לי אבא סיעודי שבתי החולים גמרו עליו עד שקרס.
ואתמול בבוקר הוא פשוט הלך.
וזהו, אין לנו אבא יותר.
ושתינו מדחיקות כל כך חזק
שמחר אחרי ההלוויה בוודאות נתפרק לרסיסים.
