דרך טבעית של נשלטת.
להתנגד, בעיקר בהתחלה, בעיקר כשאת פמניסטית.
אבל מה קורה ברגע שכל משימה שלו, כל ציווי, כל התערבות מוציאה אותי מהאיזון וגורמת לי להתנגד?
שלושה חודשים של התנגדות, בסופם הגוף שלי קורס ואני נהיית חולה. מה זה אומר עליי בעצם?
הוא אדם טוב, הוא מעניין, הוא חכם והוא גורם לי לרצות להיות יותר טובה כלפי עצמי.
הוא מהווה לי דוגמא.
טוב לי איתו, ומצחיק.
אבל לא כמו שאיתה.
שלושה חודשים הוא מצווה ואני עושה כי היא אומרת. כי היא אומרת שזה יותר טוב בשבילי לנסות ולה אני מאמינה. לה אני מקשיבה.
שלושה חודשים שאני נלחמת איתו עליה. שלא יתערב, שלא יכנס לפה, היא הלב שלי! זה שלי! הרווחתי את זה! חיכיתי המון שנים לזה!
היא הייתה קודם.
עליה אני באמת סומכת. לה אני אתן את הלב שלי, בעצם כבר נתתי, עוד בהתחלה, כשראיתי את העיניים שלה.
וכמעט פיספסתי אותה, כי כעסתי עליה כי רציתי שתאהב אותי יותר מאותו.
מצחיק, נשלטת מקנאה באדון שלה על זה שנשלטת אחרת שלו אוהבת אותו.
עכשיו היא שוב חזרה אליי באמת, ושוב יש לי שקט. שוב טוב לי.
היא הייתה הדומית הראשונה שלי, "בתלה אותי" נקרא לזה ככה.
נתנה לי להבין מה זאת שליטה אמיתית, מה עושה לי טוב. באיזה מינון, מה זה ביטחון.
זה היה קצר, אבל זה נצרב.
היא העלתה לכולם את הרף בלי לדעת.
רק מעצם הנוכחות שלה בחיים שלי.
כנראה שהוא עשה איתי "פאשלה" פה,
לא מרחיקים אותי מהאהובים שלי.
פשוט לא.
בעיקר אם אני מבקשת באמת. ומסבירה כמה זה חשוב לי וכמה היא משמעותית עבורי.
אולי הוא הבין, שהיא יותר משמעותית. אולי הוא לא אוהב את זה, ואולי בכלל לא אכפת לו והוא יוצא מנקודת הנחה ש"אם אתם חברות אמיתיות אתן לא תתנו לשום דבר לפגוע בזה"
אבל אני מאוד מאמינה שמבחנים נועדו להכשיל.
ולהרחיק.
אותי זה מרחיק, משמעותית.
היא אמרה לי "שימי לב, את שלושה חודשים איתו, פתחת בלוג בכלוב ואת לא מספרת לו. מה זה אומר?"
וואלה, מה זה אומר באמת?
אני לא יודעת לסלוח,
אולי כן, אבל אני לא יודעת לשחרר.
בפעם הראשונה שגבר פוגע בי הוא שם את עצמו באופן אוטומטי כמשהו זמני. גם אם זה לוקח הרבה זמן.
אין לסמוך בפעם השניה, יש רק באמת לנסות בפעם הראשונה.
אחכ זה תמיד שבור.
אני לא יודעת לסמוך באמת על גברים,
הם הביאו לי רק כאב. בעיקר בכפיה.
אני לא באמת סומכת עליו,
אני לא באמת שלמה עם כל מה שקורה פה.
אני לא שלמה עם היותי נשלטת. שלו.
ואולי אני לא נשלטת? ובכלל לא שלו?
אני לא רואה קודם את טובתו לנגד עיניי, לא רואה איך הוא אמור להיות קודם ואחר כך אולי, אם הרווחתי, אז אני.
לא רואה איך אוכל להתמסר, להשתחרר.
סמים ואלכוהול בכמויות גדולות לא משחררים אותי, אז הוא בטח שלא יצליח.
הוא לקח לי גם אותם, לטובתי כמובן, אבל גם לטובתו, שהתלות תהפוך להיות בו, לא בגראס.
אני יודעת שהוא רוצה להיות המקום הזה שאפרוק בו, שאקבל שיחרור בו ולא במסיבות טבע שאני כה זקוקה להם בשביל להטען.
או במסיבות פטיש ששם אני מרגישה הכי סקסית שיש, הלבוש, האיפור, האוירה מוציאים ממני דמות אחרת, אמיתית, שאני לא מרשה לעצמי להיות מולו. או מול אף אחד אף פעם. רק שם, רק לכמה שעות.
אני לא באמת יכולה להתמסר
אני יודעת את זה
אני סתם מושכת זמן.
