בוקר, קמה לבית מלא בכלבות.
אין שום דבר בעולם הזה שאני יודעת לאהוב יותר מכלבים. שום דבר שגורם לי לאושר ושקט כמו אהבת כלבים.
אחת גדולה אחת בינונית 2 קטנות ואחת אנושית שחיה אצלי על הספה כבר שבועיים ואני נהנת מכל רגע איתה. לא יאומן שמתנחלים אצלי בבית משהו שהוא לא כלב ואפילו רגוע וטוב לי עם זה.
הנוכחות שלה עושה לי כיף, ההמצאות שלה בחיים שלי מביאה לי מזל. ואהבה, אבל כזאת שנותנת, לא לוקחת.
מדהים איך אנשים יכולים להיות אותו הדבר עם הפרש של עשור בניהם. עם אותם השריטות, הפחדים, הדפקות. הפגיעות מכל המסביב. ההרגשה היא שהופרדנו בלידה למרות ההפרש.
לפעמים כל כך טוב לנו ביחד, שקשה לנו לעכל את זה, שטוב לנו. ביחד. אז בשביל לא לעוף גבוהה מדי שתינו נחטוף התקף חרדה בהפרש של יום שבא מפחד מנטישה.
כזה טוב.
אם הייתי לסבית לא הייתי בכלל חושבת פעמיים ומקלרת את הילדה הזאת בשניה שהיא באה אליי הביתה רק כי העליתי פוסט שלא טוב לי, בלי להכיר אותי יותר מדי, היא פשוט באה להיות שם בשבילי, ונשארה אצלי בלב מאז. בתוכי יש לי הרגשה שקילרתי אותה, שהיא שלי. אבל זה כי אני רוצה להרגיש ככה, כי אני לא רוצה להתחלק באהבה שלה עם אף אחד/ת אחר/ת. זה אגואיסטי אני יודעת, אבל לא תמיד החיים שולחים אליך אנשים שרק אוהבים אותך ורק רוצים את טובתך, וכשזה בא, קשה להתחלק בזה. במיוחד כי זה כל כך הדדי וכל כך מיוחד.
זאת הטוטאליות שדיברו עליה, זאת ההתמסרות שכל שולט היה מת שתהייה לנשלטת שלו, זאת אהבה.
יש הכרויות "גורליות", שכשזה פה אתה מבין שמאוד כדאי לחבק ולהחזיק חזק, זה אמנם נראה לא מציאותי כי איך זה שמישהו אוהב אותי בלי לרצות ממני כלום? אבל זה מציאותי, כי לכל הפחד הזה מתלווה איזשהו רוגע פנימי, כאילו הנשמה שלי אומרת לי, קדימה, לכי על זה, זה שלך. הגיע הזמן.
אז אני הולכת על זה, איתה ביחד.
הפעם לא עושים לי מצפון, מניפולציות, שטיפת מוח, לא משחקים לי בנפש, לא לוחצים לי על הנקודות הרגישות רק בשביל לשלוט עליי, לא אומרים לי "את רואה?? עשיתי את זה ב ש ב י ל ך", לא מוכרים לי לוקשים, היא לא מזיינת לי בשכל ולא אומרת לי שלה באמת אכפת כשלשאר לא. אלא פשוט אוהבת אותי. באמת אוהבת אותי. והולכת לצידי בשקט המהפנט הזה שלה.
אז בגיל 30 הגיעה אליי מלאכית קטנה, שכנראה אלוהים שלח כדי שלא אשבר סופית, כי הוא יודע כמה הייתי קרובה. וכמה שאני מודה לו על זה. עכשיו גם לי יש מלאכית קטנה שתמיד איתי.
תודה ❤
