סוף סוף קמנו מהספה ויצאנו מהבית, למסיבת פטיש.
החרדה הייתה בלתי נמנעת לפני שהגענו לשם, בעיקר אצלה, בחיים לא ראיתי אותה כל כך לבנה.
הגענו מכווצות, בוחנות, מתגוננות.
ואז לאט לאט הכל השתחרר.
וכמובן שניצחנו בסוף 😄 לה היה את הניצחון המתוק שלה, לי היה את שלי.
פגשתי אנשים שאני אוהבת באמת, בעיקר את שתי המתולתלות שלי, אחת חברה מאוד טובה שלי כבר תקופה, ואת המתולתלת השניה הכרתי לא מזמן, אני חושבת שהבנו שמאותו הרגע אנחנו חברות, ככה פשוט.
אף פעם לא הבנתי נשים שלא יכלו להתחבר לנשים אחרות, מעולם לא הבנתי למה הקינאה, הצרות עין, הרכילויות והצביעות, אני באמת לא מבינה עד עצם היום, ואין לי כוונה להבין. אני באמת חושבת שהן מפספסות חלק עצום שיכל רק לעשות טוב. אבל כנראה שהקנאה מנצחת.
תמיד אהבתי נשים חזקות, כל סביבת הנשים שלי בנויה רק מנשים חזקות, עוצמתיות עם לב טוב. כאלה שאכלו מספיק חרא בשביל לדעת להריח אותו מקילומטרים, כאלה שהחיים לימדו אותם מאיפה משתין הדג ועכשיו הם מלמדות אחרים (אנטומית) בדיוק מאיזה חלק הוא משתין.
חוזק פנימי זה משהו שתמיד הערכתי, ככה אני מפרשת עוצמה. לב טוב עוד יותר, והשילוב של שניהם ביחד בכלל מעיף לי תפוני.
אז היא, המתולתלת המהממת הזאת, האישה היפה והחזקה שלקח לי בדיוק דקה לעוף עליה, עשתה לי כל כך נעים על הצלב אתמול :)
הרגשתי שבכל מכה של הפלוגר יצא ממני חלק רקוב מבפנים, כל מכה שהיא הצליפה בי בגב (אוחח כמה אני אוהבת בגב) גרמה לריאות שלי להתרחב עוד ועוד עד שכמעט התחלתי לנשום באמת.
רציתי להמשיך, אבל הבנתי שעוד קצת ובאמת הכל יתחיל לצאת החוצה, אז עצרתי.
קמתי בבוקר, הרגליים מלאות בסימנים ואני בעננים :)
כן ירבו לילות כאלה.
