הלכתי לישון אתמול עם חשק עז למחטים.
הרבה זמן לא עשו לי סשן מחטים, אני מתגעגעת לספייס שאחרי שאין לי בשום סשן אחר עם שום "כלי" אחר, לרגע שהמחט נכנסת לעור ויוצאת מצד אחר, התחושה הזאת שהעור מאמץ את המחט אליו והוא נהיה חלק ממנו. הכאב הנקודתי הזה שמתפזר על פני השטח, לאט לאט הוא פותח לי את הנפש, וככה הוא מעיף אותי.
אני רוצה לעוף ממחטים.
למרות כל הרצון העז שלי, סשן מחטים בשבילי זה משהו אינטימי מדי, לכן אני צריכה חיבור חזק ולסמוך על בנאדם בעיניים עצומות, ואני לא יודעת לעשות את זה. אז אני עושה מחטים לעצמי, על היריכיים הפנימיות בד"כ, עפה לי גבוה ונוחתת לתוך עצמי.
לרוב יהיה לי דרופ, משהו שם משתחרר ואני לא מצליחה להבין מה. לפעמים הדרופ קשה לי מדי אז אני עושה אחכ הפסקה לתקופה מסויימת, ואז שוב חוזרת לזה, עד הדרופ הקשה הבא.
השיחרור שבזה, זה משהו שקשה לי להסביר, אבל לפחות הבנתי למה הייתה לי נטיה לחורר את עצמי בגיל צעיר יותר כל פעם כשהיה לי כואב, הייתי עושה עגיל איפשהו ואז באה הביתה ומורידה אותו, בשביל ללכת שוב ולחורר את עצמי במקום אחר, שנים שזה חזר על עצמו, ההזדקקות הזאת לכאב הספציפי הזה, שעזר לי לנשום.
זה רק מתגבר עם השנים למרות ההדחקה, ואני הייתי בטוחה שזה עבר לי עם הזמן,
טעיתי.
אני רוצה מחטים!
