בייבי סטפס

החתול השני בחודש וחצי..

הראשונה נפטרה בשיבה טובה בגיל 19, כאב לב שלא יתואר. היא הייתה איתנו פאקינג 19 שנים.

אחרי שבוע הבאתי להם גור,

הם ביקשו וממש רצו, ואני רק אשמח למצוא לחתול בית חם.

חיפשתי, מצאתי, דיברתי ותוך כמה ימים הביאו להם את הגור הביתה.

כמה שמחה, ודמעות של אושר.

בן חודש וקצת, הותקף ע"י חתול, נלחם שבועיים, היום ויתר.

שוב כאב לב לא יתואר, שבועיים אישפוזים, ניקוזים, תרופות ומלחמה אחת גדולה על החיים שלו. 

אבל הוא ויתר.

ושוב הדמעות האלה על משהו שלא ישוב לעולם,

על יכולת לאהוב כל כך חזק יצור שלא מבשרי ודמי,

ושוב הלב השבור הזה. והדמעות הבלתי פוסקות.

אני שונאת לאבד בעלי חיים,

אף פעם לא באמת מתאוששים מזה. לא קמים מזה, ואני יודעת כי כבר קברתי כמה. 

תמיד הייתי טיפוס של כלבים, יש לי שתיים משלי, הבנות שלי.

לא משנה כמה חתולים/אוגרים/לטאות/קיפודים/עכברים/צבים סחבתי הביתה, הכי אהבתי כלבים.

אפילו לא שקלתי לאמץ חתול מרוב שהייתי בטוחה שזאת החיה שאני הכי פחות מתחברת אליה.

אבל השניים האלה, שהלכו תוך חודש וחצי, פשוט שברו אותי.

מסתבר שאני אפילו מאוד אוהבת חתולים. 

זה פשוט לא הוגן!

ושורף שזה בלתי נסבל.

:(