קרה לנו משהו בדרך אחרי כל כך הרבה שנות חברות,
כל אחת הלכה לדרכה, ואני פשוט לא מצליחה להיפגש איתן באותה הנקודה איפשהו בדרך.
אני לא יודעת אם זה קשור לזה שאני גרה בתל אביב והן במקום שכל כך רחוק מלהיות תל אביב, כאילו ביקום מקביל, ככה זה מרגיש לי.
לא יודעת אם זה קשור לשאיפות שונות, הרי בסופו של דבר כל אחת חלמה על הצלחה ועל משפחה, על מה יותר ומה פחות..
לא יודעת אם זה קשור לדרך שכל אחת עברה, לאף אחת מאיתנו היא לא הייתה פשוטה, לכל אחת קשיים משלה, אבל הם כל כך שונים הקשיים האלה, ואולי זה מה שהפריד בנינו אחרי כל כך הרבה שנות חברות, הקשיים האלה.
אני לא מסוגלת להרים טלפון, אני לא מגיעה למפגשים, ואני יודעת שהן שופטות אותי על זה שאני זאת אני. על הדרך שלי והבחירות שלי.
הן בטוחות שאני צריכה אישפוז, או עזרה תרופתית ומקצועית.
הן לא מבינות שאני סה"כ מנסה לבנות לי ביטחון כלכלי בחיים, ולהתאושש מנפילה כואבת.
הן לא יודעות כמה קשה להתאושש מנפילות כאלה, כמה קשה לקום מנפילה שבה נשברו לך כל העצמות בגוף.
ובכלל, הכל היה שבור, הכל היה רסיסים, שעד עכשיו אני מנסה להדביק בחזרה.
הן בונות לעצמם משפחה, הן נשואות, אחת כבר עם ילדה שיש לה חרא דודה (אני), והשניה עושה כל מה שביכולתה להיכנס להריון, והמחשבה החידה שלי היא איך אני בונה לעצמי קריירה, לא פלא שאנחנו לא מבינות אחת את השניה.
עצוב לי,
שקשה לי להרים טלפון כמו פעם בשביל לשאול מה קורה,
שקשה לי עם זה שאני לא רוצה להיפגש עם כולם,
שאני מרגישה לא בנוח בעור של עצמי כשאני לידם.
ליד חברות הילדות שלי..
קשה לי שזה היה כל כך קרוב פעם, והיום כל כך רחוק, עד בלתי אפשרי.
