לפני 6 שנים. 15 באוגוסט 2018 בשעה 10:13
אז מסתבר שאי אפשר לשלוט על זה, אפשר להקל, אבל אין באמת מה לעשות עם זה, משהו עם איזון תהליכים כימיים במוח,
הדיכאון הזה.
הריקנות, החלל הענק הזה בבטן, חוסר רצון לקום מהמיטה, הזנחה, ירידה חדה בתיפקוד, אפס ערך עצמי, שנאה עצמית, אשמה על זה שאני בכלל חיה. מה הטעם בכלל? מה הטעם???
הוא בא ושואב אותי למטה גם כשהכל מתחיל להסתדר, גם כשאין כבר סיבה, העצבות הזאת משתלטת על כולי.
ואני מודעת אליה, אני מרגישה אותה. ולא יכולה לעשות כלום.
"אני רושמת לך ציפרלקס, את צריכה לטפל בזה, ככה אנשים חושבים על התאבדות"
חחח אם היא רק הייתה יודעת..
כבר אין ברירה ואין למה לדחות את זה יותר, הסכמתי.
היחידה שקלטה אותי.
מקווה שזאת החלטה נכונה.
