לפעמים חסר לי הרגע הזה,
לשים עליו את הראש ולקחת נשימה עמוקה.
לספר לו איזה חרא יום היה לי
שגם היום הייתי צריכה כדורי הרגעה בשביל לעבור אותו
רק 3 גויינטים וכדור 1
"רק"...
וזה לפני הויסקי קולה.
והוא צוחק על זה שאני מספיק מפגרת שאני נשארת שם, כי זאת אני. אם התחייבתי אז עד המוות. ואני לא אעזוב בחיים. ה"לא נעים לי" הזה, עד שאני חוטפת סיבוב.
אלא אם ישבר האמון.. פעם אחת ונשבר. אי אפשר לתקן אחכ. אגו פלוס חרדות נטישה אנד שיט.
כמו שולטת-נשלטת
הבנתי למה לא חסרה לי השליטה, אני נשלטת כל הזמן. כל רגע כל תזוזה כל נשימה. נשמתי מכורה לשם. אני מפחדת להיות בלעדיה, מפחדת שהיא תיפגע, מפחדת לפגוע בה. כי היא באמת טובה בפנים.
מפחדת לא לתת את המיליון אחוז שהמצפון לא יאכל אותי אחכ.
מי המציא את החרא הזה בכלל? מצפון אעלק
כנראה הנשלטת שבי תמצא את דרכה החוצה בכל מקרה.
ובלי לשים לב אני שוב באותו המקום.
כועסת על עצמי.
