כל פעם כשהן באות עם הילדים שלהם לא ברור לי למה לעזאזל לסחוב אותם למרפאה?! מה כבר יש לזאטוטים שלכם לעשות שם חוץ מלהחריב לי את המקום ולהגדיל את כמות העבודה שלי פי שלוש?!? ובחיי שלא חסר לי. שלא נדבר על רעש.
אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת ילדים.
הם חמודים מרחוק, כשהם לא שלי וכשאני יכולה לבחור את כמות הזמן שאוכל לשרוד במחיצתם.
חמודים זה החלק הקטן מהם, רובם מפלצות עם עיני עגל. מטעים כאלה.
לא יכולה להגיד שאי פעם פינטזתי על להוליד ילדים. וגם אם עברה מחשבה במוחי (תיאורטית) אז רק בקיסרי כי אני את העיניינים שלי למטה לא מוכנה להרחיב. יש שיטות אחרות. ויש גבול.
הרחבת הכוס והפטמות שלי זה הגבול האדום שלי. עד כאן.
אחרי כמעט כל אחד הייתי אוכלת כאפות שחלילה וחס לא נכנסתי ממנו להריון, הבעתה שחשתי... הפחד והדפיקות לב. לא ברור אם מהילד או מהאבא.
ופה פתאום,
היא נכנסה אתמול עם פו הדב הקטן בן ה-4, מחונך להפליא, שהמיס אותי בשניה שחייך אליי עם שיני החלב האלה.
וכשהפילו אותו עליי, אחרי שממש התבאסתי בהתחלה, יותר התבאסתי בסוף, כשהם הלכו.
פתאם היה לי נעים, ואפילו כיף. משהו הרגיש נכון, ולמאית שניה יכלתי לדמיין את עצמי אמא. למאית שניה, נתתי למחשבה הזאת להיכנס ולא לגרום לי לצמרמורת.
זה השעון הביולוגי אני משערת.. אין לי הסבר אחר ללמה להביא מפלצת קטנה לעולם פתאום לא נראה הדבר המפחיד ביותר שקיים.
נתחיל בלמצוא את האבא...
