תוך כדי מה שקרה לה, תוך כדי ההיסטריה שלה והמלחמה שלה במערכת הבריאות כמו לביאה שלא רואה בעיניים כשהיא מרגישה סכנה לגורים שלה, בכזה אמוק היא הייתה, ולא למען עצמה, למען אחרים.
תוך כדי שהיא מקריאה לי את הפסוקים שלה מתהילים, תוך כדי שהיא מדברת על היקום ואלוהים, נפלה בי ההבנה.
שהחטא הכי גדול שלי בתקופת מבחן הזאת שיש לי בשנים האחרונות, זה שהפסיק להיות לי אכפת.
מהזולת, מהעולם, מהאחר.
משהו שם גרם לי להתמקד רק בלבנות אחרי ההרס, אבל המשכתי להרוס את כל היתר במקביל, חשבתי שאני אוספת שברים, בפועל רק ווידאתי שההרס יהיה טוטאלי, בלי לדעת, בלי להתכוון.
נשברתי ושברתי כל דבר טוב שהיה בי.
נהיה שם ריק. וכואב.
הפסקתי להיות זאת שהמטרה שלה בחיים הייתה לעזור לאחרים בדרכי טיפול הכי הזויות שאפשר לחשוב עליהם.
אפילו בלי דרכי טיפול. רק לעזור, ואולי אפילו להחזיר תקווה שהעולם לא כזה חרא, ודברים טובים קורים לאנשים טובים, ולבעלי חיים שהחיים גם התאכזרו אליהם. אבל אני בעצמי לא מאמינה בזה כבר הרבה זמן, ורק עכשיו אני מבינה את זה.
פשוט הפסיק להיות לי אכפת.
אבדה לי התמימות.
התקווה
והרצון לעזור.
עכשיו בואי נראה אותך בונה מחדש. מהיסודות.
