בייבי סטפס

יש אנשים עם כישרון להוציא מת מדעתו, גם אחרי שהוא מת. הם יצליחו לחרפן אותו.

היא כזאת.

כשהיא ננעלת זה יותר גרוע מנעילת רוטווילר, עד שהיא לא תוציא אותי מדעתי היא לא תרפה.

כשהיא פוגעת זה כמו חץ עם רעל, והיא כישרונית בפגיעה במטרה, יש לה את זה ללא ספק.

נמאס לי מהמנטרות שלה על החוסר יעילות שלי, נשבר לי הזין להקשיב לכל השיט הזה כל פעם מחדש. 

מיליון דברים במקביל וציפיה שהכל יבוצע ויפתר באותו הרגע.

וכמובן, הכי חשוב!! כל הטעויות והכישלונות הם שלי, כל ההצלחות והקרדיט עליהם, שלה. כמובן. 

ועדיין, אחרי שנתיים, אני תוהה למה אני לוקחת את זה כל כך אישי, למה אני מתייחסת לזה כאילו זה שלי, למה אני מתעלמת מהבריאות שלי ומהשקט הנפשי שאין לי אפילו לרגע בארבע שנים האחרונות.

איך היא!!! מצליחה להשפיע עליי ככה ולמה. 

איך הגעתי למצב שהפסקתי לחלום וקשרתי את עצמי כולי בה, בשביל שיהיה לי לאן לברוח.

זה באשמתי

איפשרתי לזה להיות

הבעיה שאני רוצה לחזור לחלום,

עליי בלעדיה.

עליי מצליחה

עליי מגשימה

אני לא מגשימה שם

אני בורחת. 

אני באמת צריכה לברוח. כמה שיותר מוקדם יותר טוב, אבל אני לא מעיזה.