אכפת לה ממני.
לפעמים אני צריכה הרבה זמן בשביל לראות את זה באמת.
כשהיא התחילה להגיד בקול רועד שהיא לא מוכנה לאבד אותי, בטח לא בשביל זה, כאילו דפקו לי אבן בראש באותו הרגע. התירוצים התחילו לרדת, התחלתי להקשיב לה.
סיכמנו שאני נרשמת לפסיכיאטר, ופסיכולוג, וגיניקולוג ורופא כללי וכל מה שאפשר ללכת לבדוק. כי עכשיו זה הזמן שאני מתחילה לטפל בעצמי, שמה את כולם בצד, ומתמקדת בי ובבריאות שלי.
אני חייבת להבריא
להפסיק לעשות לעצמי נזק מכוון
ואני לא יודעת מה יכול לעצור אותי.
עלה רעיון של שולט, דדי-דום
כי אני אדם של מסגרות ברורות, אחרת המוח שלי הולך לאיבוד. ואני צריכה הכוונה, כי אני נוטה להתבלבל וללכת לאיבוד בתוך עצמי ואז אני מקבלת החלטות שגויות, אבל ממש שגויות.
אבל איך אוכל להישלט? אני לא סומכת על עצמי בטח שלא אוכל לסמוך על אף אחד אחר שיהיה שם בשבילי. מנסיוני כולם אגואיסטים, חלקם נצלנים והחלק השני פשוט פחדן או חלש לי מדי (כן אני יודעת שאסור לשפוט לפי חוויות קודמות אבל זה בלתי נמנע).
אני לא סומכת על אף אחד
ולאף אחד אין באמת סבלנות רצון או התמדה לגרום לי לסמוך עליו, כי זה לא מגיע לשלב של אכפת, אני לא נותנת לעצמי להגיע לשם.
זה משהו פנימי שאני לא יודעת לשחרר ממני.
ובכלל אני שונאת שליטה. וכאב. וגברים שחושבים שמותר להם להגיד לי מה לעשות.
המזוכיזם שאני צריכה הוא רגשי, אבל הגבול בינו לבין הרסני כל כך דק שאני מוצאת אותו בכל מקום אחר, רק לא בתוך ההגדרה המדוייקת שלו.
ככה יש לי הרגשה שאני שולטת על המצב.
כשאני חסרת שליטה לחלוטין כבר שנים.
יותר מדי מחשבות ל7 בבוקר
שמשהו כבר יגאל אותי מיסוריי עודף חשיבה.