אני לא יודעת לעשות אותם
בטח לא נכון
הבחירה הקבועה שלי, היא לקפוא. לעמוד דום לעצום עיניים חזק חזק, לסתום את האוזניים ולהתפלל שהטורנדו סביבי יעבור בלי שיעשה לי יותר מדי נזק.
אבל זה כבר אחרי שבחרתי להיכנס לתוך סופה.
בחירות שגויות...
אבל אני עומדת דום
עם עיניים עצומות ואוזניים סגורות, בידיעה שזה שגוי.
גם אם מנסים לצרוח לי לאוזן, להראות לי את הכל כפי שזה, המוח שלי נכנס למצב מגננה ואני ממשיכה באותו הדפוס המפגר שמוביל בדיוק לאותו המקום. לשום מקום.
העיקר להגיד לא. והעיקר שהמילה האחרונה תהייה שלי.
אגו מטומטמם.
או שזה הפחד שתמיד מנצח.
יש לי הרבה שיחות איתה
אני אוהבת לדבר איתה במצלמה
היא רואה לתוך הנפש שלי
היא יודעת איפה כן ואיפה לא
איפה כואב ואיפה נעים
מתי לתת לי בראש (!) והיא פיזדץ יודעת לתת בראש
ומתי לחזק.
וכמה שהיא מחזקת.
היא לא יודעת כמה אני מעריכה את זה, כי שוב, האינסטינקט הראשוני זה התנגדות. והיא לא יודעת כמה היא מצליחה לחדור לי מתחת לעור.
הצחיק אותי שכשלא היינו בקשר, הוא פנה אליה, היא נתנה לו את כל הטיפים שצריך, הרי מי מכירה אותי יותר טוב ממנה, מהחיתולים שלי בעולם הזה היא איתי ובתוכי. הוא בחר שלא, זכותו ואני מודה לו על כך, בדיעבד הכל מתברר לטובה. ואני סומכת על ההוא מלמעלה שידע את מי לסנן מחיי ואת מי להשאיר, וגם את מי להחזיר.
אבל מה שהצחיק אותי היום יותר מהכל, שאחרי הכל היא אמרה לו, ללא צל של ספק "אבל היא שלי אתה יודע..."
מאמינה שהוא יודע, וידע גם אז.
יש משהו לא מובן בתהליך של שליטה
לא מובן עבורי
היא אמרה לי להפסיק להכחיש, אז הפסקתי.
היום קמתי וירד לי האסימון
שאני באמת שלה
כבר מאז
אבל רוחנית ונפשית
היא לא השולטת שלי
היא קוראת לזה אהבה
אני קוראת לזה אהבת אמת.
אני קוראת לזה לסמוך, משהו שאני לא זוכרת כבר איך עושים.
משהו בנשמות שלנו מאוד אוהב אחת את השניה. ומרגיש צורך לגונן, לעטוף, להיות שם. בשקט, אבל שם.
אבל היא... היא גורמת לי להרגיש בטחון, להרגיש מוגנת, ולמרות שיש לי בעיות של אמון, אני נושמת נשימה עמוקה (כשהיא לא רואה, וחושבת שוב מיליון פעם על מה שהיא אומרת לי) אני מרגישה שהרצון הוא טוב, ועל האינטואיציות שלי בלתי אפשרי לעבוד. אבל עדיין קשה לי ליישם. ועדיין קשה לי להאמין שמישהו ירצה לטובתי וידע מה נכון לי. בעיות אמון כבר אמרנו... נוסיף לזה חוסר בטחון ותחושת חוסר ערך והנה קיבלתם, סלט של ג'סי בראש. חוסר אמון מוחלט, חילזון שלא מוכן לצאת מקונכיה שלו למרות שהיא כבר כל כך לוחצת וכל כך קטנה עליו.
תהליך גדילה זה כואב היא אמרה לי.
אבל היא כואבת איתי ביחד.
יש לי מעט עוגנים בחיי
והיא אחת מהם.
ואני מאוד מודה לה על כך
על כך שבאמת, אבל באמת אכפת לה.
שלחתי לה שיר
היא התחילה ללמד אותי קצת תורה
זה מעניין
היא פאקינג אנציקלופדיה מהלכת.
לא יכולה לחכות למה שהיא הולכת ללמד אותי בהמשך, לגבי תורה, לגבי אלוהים, לגבי בדסמ, לגבי בחירות ולגבי אהבה עצמית. ובתכלס, לגבי עצמי. כי היא רואה ואני לא.
אבל אלוהים נתן לי את הזכות בזה ששלח לי אותה.
אז תודה לך על זה 💜
יש לי עוד הרבה לכתוב עליה
אבל אני כל כך אוהבת אותה שזה מיותר.
