שיחת נפש איתה
כבר ברגיל שלנו, במצלמה.
יש מעט אנשים שיכולים להזיז אותי כשאני קפואה במקום. גם אם ישפכו עליי מים רותחים אני לא אזוז. אם התבצרתי אז זה אומר שהפחד כבר כל כך עמוק ויציב, ששום דבר לא יערער אותו. את הפחד. את השריטה. זהו, זה נחרט.
אבל יש את אלה בחיי, שיזיזו בעדינות, יפשירו בעדינות, ויחזיקו את היד כשאני אמורה לעשות את הצעד הראשון. כי הם יודעים כמה הפחד גדול, ואיפה הוא שיתק אותי.
והיא רואה אותי, כותבת אותי מדויק, ומרגישה. היא לא לוחצת על הכפתורים הגדולים, היא מרככת אותם מסביב, היא מפרשת לי את העולם בשפה שלי, ולא חוסכת ממני כשצריך לתת לי בראש בשביל להזיז לי שם משהו בקופסא.
היא מיוחדת. והוא שלח אותה אליי, לא סתם זה בטוח.
לפעמים (נדיר) אנשים רואים אותך אחרת ממה שאתה את עצמך, ולפעמים רואים אותך באמת כשאתה כבר לא רואה כלום בטח לא את עצמך, כי הכל כל כך חשוך שהחושך עיוור אותך.
תמיד הבנתי כמה זה חשוב
אבל היום כשהיא דיברה אליי, ללב להיגיון ולנפש שלי בו זמנית, הצלחתי להקשיב לה. הרגשתי שאלוהים מדבר איתי דרכה, לא רציתי שתפסיק לא משנה כמה דמעות ירדו לי, רק שלא תפסיק לדבר.
היא הבטיחה שהיא איתי, היא תהייה שם, ואני מאמינה לה, על אמת.
ומשהו שם התפוצץ בפנים
פתאום היא הראתה לי אותי
וראיתי שזה בסדר, להיות אני, גם עכשיו שבר כלי ככל שאהיה. אבל הגיע הזמן לעשות את הדבר הזה שהכי קשה לי, וזה לסלוח לעצמי, לשים סטופ לכל השיט מסביב ובעיקר סטופ לעצמי, ולהתחיל להתאפס על החיים שלי. להתחיל ללכת לאיפה שאני רוצה להיות, לכיוון הנכון, הבריא ולא כי זה הנסיבות.
להתחיל לראות.
להתחיל לאהוב.
לתת רק את הפתח הזה, להתחיל להניע, ללכת, משהו!! אבל לעשות משהו אחר חוץ מלקפוא במקום ולהתבצר.
אלוהים תן לי כוחות
להפסיק לפחד
ולפתוח את הפתח
האור כבר יכנס דרכו לבד.
ואם אי פעם בחיי אחליט להכניס שליטה חזרה לחיי, היא הרימה את הרף גבוה. מאוד גבוה.
