עם החפירות שלי עם עצמי.
לא פעם, עד ממש לאחרונה, הימים האחרונים.
הבנתי שככל שאני חופרת יותר, חושבת יותר, מפחדת יותר, משתתקת יותר, כועסת יותר, פגועה יותר, נשברת יותר, אני מגיעה לעצמי האמיתית.
כל תכונה שאני שונאת בעצמי, בסוף מביאה אותי לאיפה שאני צריכה להיות, בנקודת ההתחלה. רק ממקום מפוכח.
הקליפות שאנשים בונים הם לא רק כלפי חוץ, הם בעיקר כלפי פנים. ובעיקר אל מול עצמם, זה בכלל לא קשור למה שהאחר מרגיש או חושב, זה קשור למה שאתה מרגיש או חושב כשאתה חושב על מה האחר חושב עליך.
זה אף פעם לא קשור למה הם חושבים
זה קשור רק לבית המשפט הפנימי שיש בתוכנו שברובו אנחנו פוסקים לרעתנו.
לקלף כל קליפה מבפנים
עולה לי בדם
משתקת אותי וגורמת לי לחוסר אונים עצום
ההרגשה הכי מפחידה שקיימת
מפגישה אותי מול עצמי
האמיתית
שתודה לאל
עדיין שם בפנים.
אני אחלץ אותך משם אל תדאגי,
לאט ובזהירות נצעד את הדרך,
ואת תהיי חופשיה.
מבטיחה לך.
הוא יעזור לי להוציא אותך לחופשי, אני יודעת שהוא יעזור לי, הוא כבר עוזר, בעזרתו אני שוב רואה אותך. רק שעכשיו אני גם אציל אותך, בעיקר מעצמך.